אני אגיד את זה ישר ופשוט: מרוקו יפהפייה. בקו שעובר משיא הפאר של ארמונות ומסגדים לשוליים הנידחים של הרי האטלס ולדיונות הסהרה דרך הכפרים עוצרי הנשימה היופי מצוי בכל. בגלל שתרבות יהודי מרוקו היא חלק מהישראליות שלנו, לכל היופי הזה, החיות והצבעוניות שובות העין והלב - וכמובן המטעמים, התווספה גם תחושה של שייכות וזיקה יהודית למקום (למרות שאין לי שורשים מרוקניים). זו חוויה חזקה ומפתיעה.
אם אני צריך לאפיין את מרוקו במילה אחת היא תהיה צבעים. צבעים עזים, מרהיבים, מאפיינים את מרוקו בכל מקום שעליו נחות העיניים: בביגוד, בשווקים, בבדים, בריהוט, בבתים, בתכשיטים אבל גם בתוך השפע מתגלה לפעמים צבע בולט אחד שכל הצבעוניות מתקיימת לצידו. בכל אחד מחמישה מקומות בולטים בהם ביקרתי היה צבע אחד כזה, שהוא חלק בלתי נפרד מאופיו.
"הפנינה הכחולה" נמצאת בצפון מרוקו. עשיתי את בדרך אליה בנהיגה בכבישים צרים וארוכים. בדרך התבקשתי על ידי שוטרים לעצור מספר רב של פעמים בטענות משתנות כמו למשל אי עצירה בעצור (בכביש המהיר שלא נראה בו תמרור כזה), או נסיעה על גבי קו הפרדה רצוף (כשנסעתי בנתיב שלי ולא ביצעתי שום מעבר נתיבים). נדרשתי שוב ושוב לשלם קנסות במזומן במקום. אמרו לי אחר כך שהייתי צריך להתווכח, אבל לבד בכבישים הארוכים והמבודדים, כשאין תמיד קליטה לטלפון, העדפתי לשלם במקום, לשתף פעולה עם דרישות המשטרה ולהמשיך בדרך. ראיתי זאת כעוד הוצאה בטיול. לבסוף, לאחר שעות ארוכות של נסיעה, התגלתה בפניי שפשאוון (Chefchaouen). בצדק היא זכתה לכינוי "פנינה כחולה" - כל הבתים בעיר צבועים בגוונים של כחול ותכלת.
המדינה - העיר העתיקה של שפשאוון בנויה על מדרון תלול וכולה סמטאות צרות וארוכות. אין בה כלל גישה למכוניות. היא גן עדן לצלמים - כל כמה צעדים הרגשתי שהנה זו בודאי הפינה הכי יפה שראיתי, ואז היתה מגיעה הפינה הבאה, עוצרת נשימה עוד יותר. בסמטאות אינספור דוכנים של אריגים ובדים. גווני הכחול העז עוטפים אותך מכל עבר. הבתים, הגגות, הדלתות, ואפילו הרצפה כחולים. חוץ מהצבע והנוף המיוחדים, גם השפה פה שונה. לצד הערבית והניבים המקומיים מרוקו כידוע היא מדינה דוברת צרפתית - מורשת הכיבוש הצרפתי בצפון אפריקה. אבל שפשאוון היא חלק מאזורים במרוקו שנשלטו בעבר על ידי ספרד, המפורסם שבהם הוא העיר טנג'יר, אז כאן שומעים הרבה ספרדית.
הגעתי לשפשאוון ביום שישי. זה היה לאחר שעות רבות של נהיגה - משמעותן, בין השאר, רעב גדול. לשמחתי הרבה יום שישי במרוקו הוא מילה נרדפת ליום הקוסקוס! מה יש לומר? קוסקוס הוא אחת המנות האהובות והמוכרות במטבח הישראלי, אכילת קוסקוס בעיר מרוקנית יפהפייה מביאה ערך מוסף.
צילומים: דין אריאל
צהוב: מדבר סהרה
מדבר סהרה היה היעד שהשתוקקתי לראות יותר מכל. מדבר ענק שמשתרע על שטחן של מדינות רבות - אלג'יריה, צ'אד, מצרים, לוב, מאלי, מאוריטניה, ניז'ר, סודן, טוניסיה וכמובן מרוקו. הסהרה הוא המדבר החם הגדול ביותר בכדור הארץ (לא כל המדבריות חמים, אתם שואלים? לא. אנטארקטיקה, למשל, מוגדרת מדבר), שטחו כ-9.2 מיליון קמ"ר - כמעט שליש מיבשת אפריקה, וקרוב לגודלן של סין או ארה"ב! גודל בלתי נתפס. לאחר שחוצים את הרי האטלס, הנוף משתנה לגמרי ונהיה משמעותית צחיח וחולי יותר, צהוב בעיקר, והשלטים מתחילים לכוון לכיוון הכפר מ?ר?זו?ג?ה, שממנו יוצאים לטייל בדיונות הסהרה.
בכפר חיכה לי המדריך שלי - סלמן - מרוקני ממוצא ברברי. הברברים הם התושבים הקדומים של צפון יבשת אפריקה. הם מוסלמים סונים ודוברי ערבית מאז הכיבוש הערבי, אך יש להם דיאלקטים משלהם. הצרפתית שלי סייעה בתקשורת עם סלמן. טרם יציאתנו למדבר, הוא המליץ לי לקנות צעיף ראש, הידוע בשם צ'ייץ', שנועד להגן מפני שמש או חול (תלוי בצורת הקשירה שלו), וכדבריו עשיתי.
יצאנו, רכובים על גמלים והתקדמנו בין הדיונות לכיוון המחנה שבו נעביר את הלילה, כשהישוב מרזוגה הלך ונעלם מאחורינו. נדהמתי שוב ושוב איך אפשר לנווט בלי מפה, מצפן, כוכבים או ווייז במקום שבו הנוף נראה כה דומה מכל הכיוונים והחולות משתנים לפי רצון הרוח. לאחר כשעתיים בנוף המדברי, סלמן עצר לפתע והסתכל אל האופק. " Il va bientot y avoir une tempête de sable" הוא אמר: "בקרוב תהיה סופת חול". הדמיון מתחיל לעבוד, ראיתי יותר מדי סרטים... האם אני אמור לחשוש שהסופה תקבור אותנו, או שאחריה אמצא את עצמי במקום אחר, ומה יעלה בגורלם של שותפיי למסע? אבל סלמן נראה די רגוע, כמו דיילות בזמן שיש רעידות במטוס, והמליץ רק שאכסה את פניי באמצעות הצ'ייץ' שקניתי. אני מביט אל האופק, ולפתע, בבת אחת אני רואה - מעין ענן כהה שזז במהירות לא נתפסת בגובה הקרקע. כיסיתי מהר את פניי, אבל רק אחרי שצילמתי את ענן החול המתקרב.
לקח לענן פחות מחצי דקה, להגיע עד אלינו. הוא אמנם היה מהיר כמו בסרטים, אך כשהגיע כלל לא עפנו לכל כיוון, וחוץ מקצת אי נוחות בעיניים, זו הייתה חוויה מעניינת שלא הייתי מוותר עליה. את סופת החול החליפה סופת גשמים, רעמים וברקים - לא בדיוק מזג אוויר שמצפים לו במדבר סהרה. אז את הכוכבים בשמים המדבריים לא יכולתי לראות, אך כפיצויי הולם בהחלט זכיתי להתעורר לזריחה מן האגדות.
ירוק: דרך אלף הקסבות
דרך אלף הקסבות עוברת ממדבר סהרה, דרך הרי האטלס ועד למרקש. היא ידועה בנופיה המשתנים מצחיח להררי, ולאורכה אינסוף ישובים שנבנו כקסבות - מצודות בתרגום חופשי, כלומר עיירות מוקפות חומה. כמובן שעם הזמן העיירות גדלו והבנייה כבר יצאה מתחומי חומות הקסבה. למרות שהבנייה לאורך הדרך היא בצבעים חמים שנעים בין כתום חום ואדום, כצבע הטבע שמקיף אותן, דווקא לעיני בלט הצבע הירוק. כל ישוב בנוי בצמוד לחורשת דקלים שסימנה בימי קדם שבמקום יש מקור מים וכך משכה אנשים להתיישב דווקא שם. מדובר במראה מרהיב, בין כל הרכסים האדומים והכתומים, לפתע מתפרץ הירוק - יער צפוף וסבוך ששובה את העין על רקע גווני המדבר.
וכשאתה מגיע לכפר טודרא שבהרי האטלס אתה לא יכול שלא לשמוע את קולו של שלמה בר שר: "אצלנו בכפר טודרא / שבלב הרי האטלס / היו לוקחים את הילד/ שהגיע לגיל חמש / כתר פרחים עושים לו / אצלנו בכפר טודרא...".
כשעצרתי באחד הכפרים לצלם את הנוף, ניגשה אליי ילדה קטנה. חשבתי שכמו במקרים אחרים היא בטח תבקש כסף, אך לא, היא ביקשה עיפרון. אמנם עיפרון לא היה לי, אך עט היה לי. נתתי לה אותו, ואז היא ביקשה גם דף. מיד תלשתי חצי מהדפים שהיו במחברתי ונתתי לה. היא נראתה מאושרת.
איט בנהאדו (Aït Benhaddou) היא המצודה המפורסמת ביותר בדרך הקסבות. היא בנויה על רכס אדום שנראה למרחקים. כשראיתי אותה היא נראתה לי מוכרת, ואז הבנתי - כבר ראיתי אותה. לא בגלגול קודם - בסרטים רבים. כאן צילמו, בין השאר סצינות מ-"הנסיך הפרסי" (2010), "המומיה" (1999), "ממלכת גן עדן" (2005), "גלדיאטור" (2000) ועוד רבים. בניגוד לשאר הקסבות היא אינה מיושבת עוד ומשמשת כאטרקציה תיירותית וכאתר מבוקש לצילומי סרטים.
בקרבתה, נמצאת העיר ווארזאזאט (Ouarzazate) הידועה כמרכז של תעשיית הקולנוע במרוקו. צולמו בה הסרט "לורנס איש ערב" (1962) ואפילו חלקים מהסדרה "משחקי הכס".
אדום: מרקש
הבירה העתיקה של מרוקו, מרקש, היא עיר קסומה. שילוב של מרכז תוסס, "מלכודת תיירים" והרבה היסטוריה. טיול בעיר עוטף אותך מיד באדום, במיוחד באזור של ה-"מדינה" - העיר העתיקה. זאת משום שבעבר השתמשו בחול אדום לבנייה, ומסיבה זאת זכתה מרקש לכינוי "העיר האדומה". לפני שהגעתי שמעתי שמרקש היא עיר קשה, ושקשה להתמצא בה. אבל בתור טייל מנוסה חשבתי לעצמי שזה בטח לא נורא באמת, ושכפי שהסתדרתי בעבר במקומות מסוג זה אסתדר גם הפעם, במיוחד לאור העובדה שאני דובר צרפתית ואוכל לתקשר עם המקומיים בקלות. לא תיארתי לעצמי עד כמה טעיתי. שום מקום שהייתי בו לא יכול היה להכין אותי למבוך "העיר עתיקה" במרקש. יש להצטייד בלא מעט אסרטיביות וסבלנות, ולהתכונן מראש למצפה לך לא רק מבחינת הכיוונים. עבור רוב המקומיים בעיר התייר הוא ארנק עם גפיים, ללא קשר לרמת הצרפתית שלו. כמובן שפגשתי גם אנשים אדיבים ומסבירי פנים שלא ציפו לתמורה, אך זו התחושה הכללית.
חשוב לדעת, שלמרות שמטבע במרוקו הוא הדירהם, כדאי לכל מי שקונה משהו לוודא לאיזה מטבע מתכוון המוכר. כשמים עולים "5" זה יכול להיות אירו, או דולר או דירהם. לפי מה שהמוכר יחליט. אבל ברגע ששמתי את כל זה בצד והתמסרתי למקום - לרחובות הקטנים, לשוק, לניחוחות התבלינים - נשביתי בקסמיה ולגמרי התאהבתי.
הכיכר המרכזית בעיר העתיקה - סיקרנה אותי גם בגלל שכאשר אמרתי את השם שלה הוא הרגיש כמו לחש קסם: "ג'אמה אל פנא" (Jemaa El-Fna). מוצעות מספר משמעויות אפשריות לשם, כשהברורה ביותר לכאורה היא "כיכר ההתכנסות", אך הוצעו גם "כיכר המוות" או "התכנסות המוות", בהקשר להוצאות להורג שהתבצעו בכיכר זו במאה ה-11. טקס חניכה תיירותי ידוע בכיכר הוא מקומי שמתגנב מאחוריך ומניח על צווארך נחש ולאחר מכן דורש על כך תשלום. למען האמת, הייתי שמח לשלם כדי שלא יניח עלי את הנחש בהפתעה. אבל זה חלק מקסמה של הכיכר, שבשעות הערב מציעה שפע של מופעי רחוב, דוכנים ושוק אוכל. כל זאת תחת צלו של המינרט המפורסם של מסגד אל קוטוביה (Al Koutoubia) - המכונה "מגדל האייפל של מרקש" כיוון שהוא מתנשא מעל העיר ונראה למרחקים.
חום: פז
פז (Fes) היא העיר השנייה בגודלה במרוקו (אחרי קזבלנקה). היא נבנתה במאה התשיעית לספירה על ידי אידריס הראשון, אז שליט מרוקו. אם חשבתי שהמדינה במרקש היא מבוך בלתי ניתן להתמצאות, פז הייתה מסובכת עוד הרבה יותר. העיר העתיקה שלה היא אחת הגדולות בכל יבשת אפריקה, הסמטאות החומות צרות ומאוד דומות זו לזו. בכל פעם שניסיתי לצאת לטייל, הרגשתי כמו תסאוס מהמיתולוגיה היוונית שנכנס למבוך המינוטאור, רק שלי לא הייתה לצדי את אריאדנה שתתן לי חוט לנווט חזרה בבטחה...
המקומיים בעיר העתיקה מנסים להערים על תיירים ללא לאות, גם במובן הזה באופן הרבה יותר קיצוני מבמרקש. פז ידועה בתעשיית העורות שלה ואחד הדברים שרציתי לראות היה בית מלאכה לעיבוד עורות. מכיוון שלא ניתן להתמצא בעיר, ניסיתי להיעזר במקומי שהציע ללוות אותי למקום. יצאנו יחד לדרך עד שפגשנו חבר שלו ש"מכיר את הדרך טוב יותר", ודרש תשלום נוסף על הליווי המשופר. וכך החל מסע שמורכב ממקטעים שבו כל מלווה מפגיש אותי עם מלווה שמכיר את הדרך עוד יותר טוב ממנו וגם הוא מבקש תשלום על חלקו, וכך הלאה. כמובן שהבנתי מהר מאוד שאני שבוי במסע בלב המבוך הזה, אך המקום כל כך מסובך שאין ברירה. הייתי לגמרי בידיהם. בסופו של דבר הצלחתי להגיע לבית המלאכה ש??ו?ואר?ה, שהוא הגדול ביותר בעיר, והוא פועל באופן רצוף מאז המאה ה-11! כשנכנסתי לבניין, אחד העובדים הגיש לי זר של עלי נענע - "Pour l'odeur": "בשביל הריח". צחנה בלתי נסבלת מורגשת מיד, מעין ריח של ריקבון מעורב עם ריח החומרים הכימיים לעיבוד העורות. שילוב הריח יחד עם המראה הלא מלבב של עורות החיות בהחלט זירז את עזיבתי את המקום...
בעיר פז ממוקמת גם אוניברסיטת אל קאראווין (Université Al Quaraouiyine), שנחשבת לאוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם שעדיין פעילה, מאז שהוקמה בשנת 859. כן, האוניברסיטה במרוקו נוסדה מאות שנים לפני הסורבון בפריז, אוקספורד וקיימברידג', שלא לדבר על הרווארד וייל... המבנה שלה הוא מופת של הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר וגימורים עוצרי נשימה. באוניברסיטה מלמדים בעיקר אסלאם וערבית ספרותית. כדי להתקבל ללימודים, על הסטודנט לזכור את הקוראן כולו בעל פה. נראה לי שזה אפילו יותר קשה מאשר לשנן שמות של תרופות בקורס פרמקולוגיה, וגם זה לא היה קורס קל כלל וכלל.
ישראלים מגיעים למרוקו בדרך כלל בקבוצות מאורגנות, ויש בכך היגיון: למטייל העצמאי מרוקו היא לא המקום הכי קל, ודאי אם אינו יודע ערבית או צרפתית. הביקור בה מחייב תכנון מוקפד מראש, הבנה היכן המקומות המאתגרים יותר, היכן יידרשו התמודדויות מורכבות ויש מקומות שגם המטייל המנוסה ביותר זקוק למדריך מקומי. אבל היא שווה את ההשקעה: הביקור מזמן חוויה חזקה, מהמראות המרהיבים והצבעוניים, המוסיקה וקולות הרוכלים, טעמי הקוסקוס והטז'ין, ריחות האוכל והשוק - מרוקו מקסימה את כל החושים. וכמובן - זו המדינה שבה פרחה יהדות מפוארת, היא מהלכת קסם על המטייל. אז תכניסו את מרוקו לרשימת המדינות שתבקרו בהן - ובצמרת הרשימה.
דין אריאל הוא סטודנט לרפואה, טייל וצלם. בקרו באינסטגרם
ובאתר שלו.
