לפני כשבועיים חזר ראובן ברון מטיול מפרך שבו טיפס על הקילימנג'רו, ההר הגבוה ביותר באפריקה. "אז בוודאי תשאל אותי 'רגע, אתה הרי עיוור, אז למה אתה נוסע עד הקילימנג'רו? למה שלא תטפס על הכרמל וזהו?'. התשובה היא שזה כן משנה".
ראובן, שבקרוב יחגוג את יום הולדתו ה-70 ("69 וחצי!" הוא מתקן בנחרצות), מתגורר בקרית אונו. הוא מעסה רפואי בבית החולים בלינסון, יועץ לענייני נגישות לעיוורים וחובב ספורט מושבע. בין השאר, הוא מקפיד לטייל, ברגל ובאופניים, בכל הזדמנות. במסגרת קבוצתית ובליווי מתנדבים כמובן.
אומרים שטיפוס על הקילימנ'גרו הוא חוויה מדהימה. איך אתה חווית את ההר?
"לעיוורים רבים נותרו שרידי ראייה, ברמה כזו או אחרת, כך שבמקרים מסוימים הם יכולים לזהות עמקים או הרים וכן צבעים עזים. באחד הבקרים, לאחר לינה בגובה של 4,700 מטרים, יצאנו לחלק האחרון של הטיפוס. זה היה קשה ומזג האוויר היה קפוא. לצדנו היתה תהום, מה שגרם לי לחשוב 'יותר טוב שאני לא רואה'. ואז, בשלב מסוים, נתקלתי בדברים דמויי זכוכית שלא הבנתי מה הם. רק לאחר שעלתה השמש הבנתי שמדובר בקירות קרח שניצבים בצורה מיוחדת. הבנתי זאת לאחר שהשמש צבעה אותם באור כתום בוהק. עכשיו, שתבין, יש לי פחות מאחוז בודד של שרידי ראייה, אבל זה הספיק לי כדי לחוות את המראה המדהים הזה. מעולם לא ראיתי כזה דבר! אז מה, בכרמל יש כאלה דברים?"
"הפה שלו זה העיניים שלי"
כיצד מתבצעת ההליכה עם מלווה בשטח?
"כל אחד מעדיף שיטה אחרת. יש מי שמחזיקים בתרמיל או אוחזים בידו של המלווה. אני אישית קצת עצלן ואין לי כוח ללכת עם יד מורמת, אז אני מחזיק בקצה אחד של מקל הליכה, והמלווה - בקצהו האחר. כך אנו צועדים כשבינינו יש מרווח של כמטר. לפני פניה או עיקול, המלווה מטה מעט את המקל ובכך מסמן לי על השינוי המתקרב. וכמובן, הוא מזהיר אותי על מכשולים כמו אבנים או בורות - הפה שלו זה העיניים שלי.
ומה באשר לבטיחות?
"כעיוור, אתה נפצע יותר בטיולים. אתה גם מפעיל הרבה יותר אנרגיה בכל צעד וצעד, כי אתה לא יודע היכן הרגל תנחת, במיוחד בתנאי שטח מאתגרים כמו דרדרת או בולדרים. אז אתה גם בועט הרבה בקרקע. אתה לא תאמין עד כמה נעלי הטיולים שלי נשחקות מהר בגלל הטיולים האלה".
באופן טבעי, המלווה בטיולים אלו משמש לא רק כאמצעי בטיחות אלא גם "מפרש" את הנוף בעבור העיוור. אך לדברי ראובן, גם אם המלווה מפרט בדיוק ניכר את המראות שמסביב, הוא לעולם לא יבין מה הוא ואדי או מעט גפנים, כפי שאדם רואה מבין אותם.
"מצד שני, אתה מריח אדמה רטובה של אחרי הגשם, יושב תחת עץ שנותן צל אחרי הליכה ארוכה, מריח את פירותיו. אתה מריח אפילו חרקים. בחורף שעבר עשיתי טרק באזור ההימלאיה, ושמעתי את הרוח שורקת באופנים שונים, בהתאם לתוואי השטח. זה מוסיף המון לחוויה".
אתה מטייל הרבה בחו"ל?
"רק בשנה וחצי האחרונה טיילתי בקירגיסטן, במקדוניה, בצפון הודו, בקילימנג'רו, בנפאל, בגיאורגיה, ביוון... אתה יודע איזה כיף זה לשבת בערב בטברנה יוונית אחרי יום רכיבה מפרך? בעבודה קצת כועסים על כל ההיעדרויות האלו, אבל אני כבר כמעט בן 70, ולכן אני מעדיף לא לפקשש הזדמנויות לצאת לטיולים".
מכורה למפלים - ולצלילות בים
גם ז'קלין פיניש (48), מבאר שבע, מרכזנית בבית החולים "סורוקה", יוצאת לטייל בכל הזדמנות שנקרית על דרכה. היא חברה בקבוצת טיולים של עמותת "אתגרים", שמציעה בין השאר טיולים של יומיים, הכוללים לינה בשטח, ואינם מיועדים לעיוורים בלבד, אלא לאנשים עם מוגבלויות שונות. בשונה מטיולים אל אתרים מונגשים, חוג הטיולים האתגרי פוקד מסלולים עם תנאי שטח מורכבים יחסית. בכל טיול כזה משתתפים כ-20 אנשים עם מוגבלויות, יחד עם 40-30 מתנדבים.
ז'קלין, כיצד מטיילים כאשר הנוף לא נראה?
"טיול צריך להיות מוחשי - ללא המחשה אין לי עניין בו. והמחשה משמעה ללכת בנחל זורם, לשמוע ציוצי ציפורים, לצעוד יחפה בדיונות חול, לגעת בשלג, לחוש את הטיול. והדבר שעושה לי את זה יותר מכל הוא מפלים. אני אוהבת את מפלי הצפון, כמו מפל הבניאס, מפל התנור ואחרים. אני יכולה לשבת ליד מפל שעות ארוכות מבלי להשתעמם לרגע, רק להתמסר לרעש המים. באחד הנחלים שבהם טיילתי, אינני זוכרת היכן בדיוק, הובילו אותי אל סלע מוקף מים, ליד מפל, ושם ישבתי. לא רציתי לזוז משם. אפילו הביאו לי אוכל עד לסלע", היא צוחקת.
עד כמה יש חשיבות ליכולת של המלווה לתאר את הנוף? "המלווה הוא אמור להיות מישהו שאוהב לדבר ולהסביר, לתאר לי מה קורה מסביב. גם תיאור של שמים מעוננים או שקיעה כתומה מרגש אותי. התיאור הזה הופך לעתים את הטיול מהליכה משעממת לחוויה מעניינת. לפעמים, המלווה מתכופף ומביא לי אבנים בכל מיני גדלים וצורות כדי שאחוש אותם. ואם יש לצדנו הר, כמובן שאגע בו. לפעמים המדריכים בטיול נותנים לנו להריח או לטעום צמחי תבלין ומרפא שונים שצומחים ליד המסלול".
לדבריה, חלק חשוב מהטיולים, במיוחד אלו שנמשכים יומיים, הוא העניין החברתי. "יושבים בערב, אחרי יום הליכה, מבשלים, אוכלים, מנגנים בדרבוקות ובגיטרות, יש בירות וצחוקים. לפעמים זה יותר חשוב מהטיול עצמו. וחוץ מזה, ילדים רואים אותנו מטיילים, וזה יוצר אצלם שינוי. ילד רואה שעיוור הוא לא מי שרק יושב בבית, אלא אדם שחי חיים מלאים".
וכשז'קלין מדברת על חיים מלאים, היא מתייחסת גם לאהבה גדולה שאותה גילתה דווקא לאחר שהתעוורה: הצלילה. בצעירותה, בשל בעיות חמורות בקרניות העיניים, רופאיה אסרו עליה לצלול. אך כאשר התעוורה, לפני כשמונה שנים, חשה שהגיע הזמן לגלות את העולם התת-ימי. היא עשתה קורס כוכב אחד ולאחריו כוכב שני. מאז, מדי חודש בחודשו בעונת הקיץ, היא מקפידה לצאת לחופשת צלילה באילת.
את הצלילות היא עורכת בעזרת שני מתנדבים - הראשון מלווה אותה באופן צמוד, והשני משגיח ומפקח עליו. את שפת הסימנים של הצוללים היא חווה באמצעות מגע בכפות ידיה. "הדבר שאני הכי אוהבת בצלילות זה תחושת הריחוף, חוסר המשקל של הגוף. זה כמו להיות בחלל".
שביל ישראל בשלוש שנים וחצי
"את הנופים שסביבי אני משלים בעזרת הדמיון או מהזיכרון, וכך אני בונה את תמונת הטיול שלי", מספר דרור כרמלי (53), איש הייטק מאשדוד. "וכך, כשאני צועד בשטח והמלווה אומר לי שמימין לנו נמצא התבור, אני זוכר היטב כיצד התבור נראה. בילדותי טיילתי הרבה".
והיום אתה מטייל עם הילדים שלך?
"טיילתי איתם הרבה כשהם היו קטנים, אך הגעתי למסקנה שזה מטיל עליהם אחריות גדולה מדי, אז רוב הטיולים שלי כיום נערכים בקבוצות עם מלווים מתנדבים".
לדבריו, אזור הטיולים האהוב עליו הוא הנגב. בעזרת שרידי הראייה שנותרו לו, דווקא בנגב הוא מצליח לזהות גוונים, בזכות הניגודיות של הנוף, במיוחד בשעות הערב. כך למשל, הוא זוכר באופן מיוחד טיפוס מהנה בשביל הנחש שבמצדה. "גם באזור ואדי רם שבירדן התרגשתי מגווני האדום-כתום הבוהקים של הדיונות בשעות הערב".
דרור התעוור בתהליך הדרגתי, כאשר לפני כתשע שנים איבד את רוב יכולת הראייה שלו. לפני כשבע שנים, הציעו לו חברים לעשות את שביל ישראל - 1,100 קילומטרים של הליכה מצפון הארץ לדרומה. וכך, במשך שלוש שנים וחצי, יצאה אחת למספר שבועות חבורה של עשרה עיוורים לשטח, כאשר עם הזמן נוספו חברים נוספים. לשם הבטיחות, לכל עיוור היו שני מלווים - אחד צועד לפניו ואחד אחריו, בעודם אוחזים במקלות בין ידיהם. החבורה אף פתחה דף פייסבוק העונה לשם "בעיניים אחרות לזכרו של חזי רול ז"ל", ובו תיעוד של הטיולים בתמונות. "אהבתי במיוחד את קטעי השביל באזורים המבודדים במכתשי הנגב. אני זוכר היטב את ההתרגשות במעלה פלמ"ח (אזור מצוקי אתגרי במזרח הנגב - א.ש.). אותנו כמובן לא מפחיד הגובה או מה שיש למטה", הוא צוחק.
מההימלאיה לנתניה
ומה באשר לתפקידם של מלווי הטיול המתנדבים? גם בהם, יש אנשים מעוררי השראה. דינה וסרשטיין היא מורה ליוגה ומדריכת לתזונה נכונה מנתניה. לפני מספר שנים נהגה להתנדב ולצאת לרכיבות עם עיוורים באופני טנדם. "בתוך זמן קצר התוודעתי לכוח שבחיבור בין אדם רואה לאדם עיוור, חיבור שיכול ליצור חוויות מיוחדות, ובעיקר - הפריה הדדית".
דינה חברה אל שמוליק להב מכפר נטר, חקלאי ששירת בשייטת, למד חינוך אנתרופוסופי וליווה עיוורים רבים בטריאתלונים וברכיבות טנדם. בשנת 2014 החליטו השניים להקים פרויקט אישי יוצא דופן: טיול עיוורים לנפאל, וביצוע הטרק המאתגר "אנאפורנה בייס קמפ" שבהימלאיה. "היו אלו 13 ימים של קשיים, תקלות והרבה ניצחונות", היא מספרת.
לאחר שחזרו, החליטו השניים לשחזר את החוויה גם בארץ, בדמות פעילויות שונות וטיולים חודשיים. הם הקימו קבוצת הליכה בשם "צועדים בעיניים עצומות לרווחה", וקיבלו תמיכה ממחלקת הספורט של עיריית נתניה. גם כיום הם מחפשים אחר שיתופי פעולה ומתנדבים נוספים כל העת. "ישנם עיוורים רבים שממעטים לצאת מהבית. כאשר אנשים אלו גילו את חוויית היציאה מהבית לטבע, זה מעניק להם משמעות עמוקה. ולא רק להם - אלא גם למתנדבים שמלווים אותם", היא מספרת בהתרגשות.
