זהב שוכב בכנרת: הישראלים שצללו לספינת האוצר שטובעה לפני 100 שנה

בווידאו: צפו בצלילה המרהיבה שתועדה לאחרונה ב"שריעה"

השעה היתה סמוך ל-4:30 בבוקר ה-25 בספטמבר 1918. חטיבת הפרשים הקלה ה-4 מאוגדת הפרשים האוסטרלית, נערכה למתקפה כשלושה קילומטרים מדרום-מזרח לעיירה סמח' שבדרום אגם הכנרת. חטיבת הפרשים נמנתה עם כוחות הצבא הבריטי, שהתקדם בכיבוש הארץ מידי הצבא העות'מאני. המשימה היתה כיבוש העיירה ותחנת הרכבת החשובה שלצידה, במה שיוודע לימים כקרב הפרשים האחרון בהיסטוריה.

באותה שעה מהמזח שבחוף סמח', החלה להתרחק ספינה טורקית, "שריעה" שמה, ועליה מספר אנשים שמילטו נפשם מתוצאות התבוסה, בניסיון להיחלץ עם המטען שעל הספינה. הם כבר הגיעו לצפון האגם ובוודאי חשו בטוחים.

במאמר שפירסם הארכיאולוג הימי, הפרופסור אבנר רבן ז"ל, בבטאון "אל הים", הוא כתב כי "הספינה עשתה דרכה מהמעגן של בית ציידא לכיוון טבריה, אולם כאשר ראה קברניט הספינה שהצבא הבריטי נכנס לטבריה, סב על עקבותיו וניסה להימלט. מטוס, שהיה בסיור מודיעין מעל לאגם, הבחין בספינה ותקף אותה, כשקצין הסיור האווירי משליך כעשרה רימוני יד. הספינה נראתה טובעת ועמה שקע האוצר".

אותו אוצר מסתורי שאליו התייחס רבן במאמרו, הצית את דמיונם של תושבי האזור במשך שנים. השמועות שהתרוצצו בטבריה וסביבתה, סיפרו כי כשהבינו הטורקים כי המפלה מתקרבת, הם העמיסו על הספינה שעגנה במזח הקטן את קופת הצבא, שבה היו מטבעות זהב שאיתם שילמו את משכורות החיילים והקצינים.

הרפתקנים וחולמים כבר חיפשו את אוצר הזהב ויצאו בידיים עם חול. אבל גם כשנראה כי מדובר באגדה אזורית בלבד, הספינה ששוכבת על קרקעית האגם מאה שנים בדיוק ממשיכה לסקרן צוללים חובבי היסטוריה.

תחנת הרכבת של סמח' ישבה על צומת דרכים חשוב, בין ארץ ישראל וסוריה, ושני הצבאות נערכו לקרב עיקש עליה. כדי למנוע מהצבא הבריטי להשתלט על הנקודה החשובה ובניסיון לעצור אותם מהמשך ההתקדמות צפונה, במסע לכיבוש הגליל, מונה קצין גרמני לפקד על מתחם התחנה. להגנה על המקום הצטרפה יחידת חיילים גרמנית שצוידה במכונות ירייה.

הפרשים האוסטרלים התקדמו בחושך, רכובים על סוסיהם, על האדמה החשופה של העמק. כשהתקרבו לסמח', זיהו אותם מגני התחנה ופתחו עליהם בירי. ברגע זה ניתן האות להסתער על בתי האבן של תחנת הרכבת. הפרשים שלפו את חרבותיהם ודהרו במהירות קדימה, לקראת מה שנחשב לאחד מקרבות הפרשים האחרונים בהיסטוריה הצבאית, ויש אף הגורסים שהאחרון שבהם.

הלוחמים משני הצדדים נלחמו פנים אל פנים, אוחזים בידיהם חרבות או רובים מכודנים. כעבור שעה הוכרע הקרב; תחנת הרכבת נכבשה בידי הפרשים האוסטרלים.

בצד העות'מאני היו כמאה הרוגים ועשרות פצועים, רובם גרמנים. 365 מחיילי הצבא העות'מאני נפלו בשבי. בצד האוסטרלי נמנו 14 הרוגים ו-64 פצועים. מחצית מהסוסים מתו.

לציון מאה שנים לתאריך ההיסטורי, הגיעו לפני מספר ימים צוללים ל"שריעה", כשהם מצויידים בציוד צילום חדיש ומתקדם. לדברי אמיר וייצמן, בעליה של חברת "אקווה זום" המתמחה בצילום מתחת למים, "מדובר בחושך מוחלט ולכן הצטיידנו במצלמות מיוחדות עם תאורה חזקה".

וייצמן היה בעבר סטודנט של הפרופסור אבנר רבן באוניברסיטת חיפה. הוא למד ארכאולוגיה ימית ולימודי ארץ-ישראל ועדיין זוכר היטב את הסיפורים של רבן על ה"שריעה".
"במסגרת עבודתי צללתי במקומות רבים ומעניינים בעולם", הוא מספר. "החלטתי שהגיע הזמן שאצלול גם לספינה הטורקית בכנרת. מדובר בשריד ימי יחיד שקיים באזור ממלחמת העולם הראשונה. זה דבר מרתק שעורר בי עניין רב".

וייצמן חבר לרוני שדה מחברת "ים יפוא" שעוסקת בליווי פרויקטים ימיים, בפיקוח על סקרים ימים ובהדמית מודלים תלת ממדים של קרקעית הים. שדה כבר צלל בעבר ל"שריעה". לשניים חבר עידו טקאץ' מיחידת הצוללנים של המשטרה.

בעבר הספינה היתה בעומק של כ-17 מטרים. נוכח מצבה העגום של הכנרת, רק 10 מטרים מים מכסים היום את הספינה, אבל לדברי וייצמן בכל זאת מדובר בצלילה מסוכנת. "הצלילה התקיימה בחושך מוחלט לספינה שממנה בולטים המון ברזלים והיא מכוסה ברשתות וחוטי דייג שנתפסו עליה במהלך השנים. אם במקרה אתה נתפס במשהו, צריך לשמור על קור רוח. אסור להיכנס לפאניקה", אמר.

חברת "דוגית" לציוד צלילה ומועדון הצלילה "פוצקר" בנהריה, התנדבו לסייע לשלושה, והם התאמנו במשך מספר ימים. "ידעתי בדיוק למה אנחנו הולכים", אמר וייצמן שהתרגש לראות את החורים שפערו הפצצות הבריטיות בספינה, כננת התותח בחרטום, הגלגלות ושאר ממצאים דוממים. "זה מרתק, דמיינתי את אותו יום, את השיט, ההפצצה, שקיעת הספינה", שיחזר וייצמן את מה שעבר לו בראש מתחת למים.

במסגרת ההכנות לצלילה, חזר וייצמן אחרי 20 שנה לאוניברסיטת חיפה והתעמק בתיעוד שהותיר הפרופסור רבן.
ב-1989 הוביל רבן משלחת של 15 צוללים לספינה השקועה. הוא חפר במשך שבועיים, אבל זהב לא נמצא בשלד הספינה. המשלחת של רבן כן מצאה במקום פריטים שונים, בהם שלט הספינה ומספר חרבות, שנשמרים באוניברסיטת חיפה.

31 שנים קודם לכן כבר ביקר בספינה עוזי וליש, חברו של רבן מהשירות בשייטת. וליש, הבן הראשון של קיבוץ גינוסר שלשפת הכנרת ולוחם הקומנדו הימי. אביו של וליש היה מוותיקי הדייגים בכנרת וידע על קיומה של הספינה הטבועה. הוא וחבריו הדייגים מטבריה, איבדו שם מספר רשתות דיג שנתפסו בזיזי הספינה, והכירו את האגדות על אוצר הזהב.
האגדות הציתו את דמיונו של וליש הבן וביחד עם חברו, יוסף ארז, החליטו לצלול לספינת האוצר. וליש האבא השיט את ספינת הדיג של הקיבוץ ועגן בנקודה מעל ה"שריעה". על הגדה ממול ישבו אז חיילים סורים שהיו יורים מדי פעם על ספינות הדייג הישראליות שהתקרבו לחוף המזרחי.

וליש וארז קפצו למים והחלו לצלול לספינה. ללא כל היכרות עם נתוני הספינה השקועה וללא אמצעי תאורה וציוד נוסף שקיים היום, 59 שנים אחרי, השניים הסתבכו בתוך שלד הספינה והתקשו למצוא את הפתח החוצה. הודות לתושיה וקור רוח הצליחו להיחלץ בשניות האחרונות, לפני שהאוויר בבלוני הצלילה נגמר.

מאה שנים אחרי אותו יום דרמטי לחוף הכנרת ובמימיה, יגיעו מאה אוסטרלים לטקס בתחנת רכבת צמח. גם שגריר אוסטרליה בישראל יבוא להניח זר, לזכר הפרשים האוסטרלים שהשתתפו בקרב הגבורה. באוסטרליה נחשב קרב זה לאירוע משמעותי בהיסטוריה הצבאית שלהם.

תחנת הרכבת המשיכה גם בשנים שאחרי להיות נקודה משמעותית במפה האזורית. ב-1948 שוב התחוללו עליה וסביבה קרבות עקובים מדם. הפעם היו אלו חיילי צה"ל שנלחמו בצבא הסורי הפולש.

אחר כך הרכבת פסקה לפעול. התחנה ננטשה והוזנחה. לפני מספר שנים שומרה ושוחזרה ומשמשת היום כקמפוס ללימודי ארץ-ישראל במכללה האקדמית כנרת. האוסטרלים הציבו בה אבן זכרון ללוחמיהם ומדי פעם עורכים במקום טקסי זכרון. לספינה שנמלטה מפניהם, מגיעים מדי פעם צוללים ומפיחים חיים בסיפור המרתק ששקע וצף מחדש.