"מסבנה" - מפעל מרשים להכנת סבון מהמאה ה-19, ומספר חללים גדולים תת קרקעיים, נחשפו במפתיע במוזיאון אורי גלר הנבנה בימים אלה ביפו העתיקה.
"במסגרת הקמת המוזיאון", מספר גלר, "נדרשו שינויים במערכת החשמל של המבנה העתיק. כשחברת החשמל החלה לעבוד במבנה בליווי מפקחים של רשות העתיקות, נחשף לתדהמתנו חלל גדול ובו כוכים חצובים. במהלך העבודות הבחנתי בצד בערימת זבל. הרגשתי אינטואיטיבית שיש שם משהו, וביקשתי מהארכיאולוגים לבדוק אם אני אכן צודק ומה נמצא מתחתיה". להפתעת פקחי רשות העתיקות, נגלה לעיניהם ממצא מיוחד: בית מלאכה לייצור סבון ("מסבנה" בערבית).
לדברי ד"ר יואב ארבל, חוקר יפו מטעם רשות העתיקות, "בית המלאכה, שלא היה מוכר עד כה ושלא ברור מי היו בעליו המקוריים, הוא השני הידוע ביפו. המקום השתמר בצורה מעוררת התפעלות, ויש בו שקתות לערבוב חומרי גלם של הסבון, אגן בישול גדול, תא בערה, בורות מים וחללים תת-קרקעיים ששימשו כמחסנים. המפעל שהתגלה מאפשר לשחזר את תהליך הייצור וכן להשוות אותו עם מפעלים דומים ששימרו את תהליך הייצור המסורתי עד היום".
הסבון הארץ ישראלי הצליח יותר מהמתחרה האירופי שלו
תעשיית ייצור הסבון משמן זית בארץ ישראל מוזכרת בכתבים כבר מהמאה ה-10 לספירה. הסבון הפך לענף תעשייה חשוב ורווחי בארץ, החל מימי הביניים ועד לתחילת המאה העשרים. חלק מהסבון נמכר בארץ, וחלק גדול יועד ליצוא לארצות האימפריה העות'מנית, בעיקר לשוק המצרי. מרכז הייצור היה בשכם, עתירת כרמי הזית, שם פועלות שתי מסבנות מסורתיות עד היום. הסבון יוצר בכמויות מסחריות גם ביפו, ירושלים, עזה ולוד. מלבד המפעל הנוכחי שנחשף כעת, מוכר ביפו מפעל סבון אחד נוסף- המסבנה של משפחת דמיאני, שפעלה באולם הגדול מתחת למוזיאון יפו. המפעל, שפעל עד 1948, סגור כיום לביקורים אך ניתן להציץ לתוכו מרחוב מפרץ שלמה. מעניין לציין, כי מתקני הייצור שנמצאו בשני המסבנות כמעט זהים.
אחד ההסברים להצלחתו המסחרית של הסבון הארץ ישראלי ביחס למתחריו באירופה, טמון בחומר הגלם: הסבון האירופאי יוצר, בין השאר, גם משומן חזיר - האסור למוסלמים וליהודים, ואילו בארץ השתמשו בחומרים אחרים: בסיס הסבון היה שמן הזית, אליו הוסיפו אפר שהופק מצמחי מלחית הבורית (קילי) המכילה אשלג, וכן מים וסיד. מומחי הייצור קבעו את מינון החומרים, פיקחו על הכנתם וערבובם, ובסופו של דבר -בישולם באגנים או בדוודים גדולים במשך כ-7 עד 10 ימים. לאחריו, נפרש החומר הנוזלי על משטחים מיוחדים מכוסים סיד, שם הוא התקרר והתמצק במשך כעשרה ימים עד שניתן היה לחתוך ממנו את חפיסות הסבון ולהטביע עליהן את חותם המפעל. את הסבונים היו עורמים למגדלים, וממתינים כחודשיים עד לייבוש סופי. אז, ניתן היה לעטוף את המוצר בנייר ולשווקו. את המתקנים ששימשו להכנת הסבונים ניתן יהיה לראות במוזיאון אורי גלר שיוקם ברחוב מזל אריה 7.
לדברי אורי גלר, "מוזיאון אורי גלר יציג פריטים מיוחדים ומתנות יוצאות מן הכלל שקיבלתי לאורך השנים מידוענים דוגמת סלבדור דאלי, פבלו פיקסו, אלברט איינשטיין ועוד. במקום תוצג מכונית קדילק שצופתה בכ-2,000 כפיות של אישים מוכרים, אשר מרביתן עוקמו על ידי, ואחרות היו שייכות להם ונרכשו במכירות פומביות. עד כה הוצגה הקדילק במוזיאון ישראל ובמוזיאונים אחרים בארצות הברית ואירופה".
כמו כן, מתכנן אורי גלר להציב במקום את "הכפית הגדולה בעולם", שאורכה יהיה 18 מטרים ומשקלה 6 טון. גלר אומר ש"ללא ספק הכפית הענקית והמוזיאון ביפו יהפכו למגנט תיירות מדהים, וזו מטרתי". בפגישה שנערכה במבנה המוזיאון, העלה ארכיאולוג מחוז תל אביב לשעבר, משה עג'מי, רעיון להשמיש את החללים התת קרקעיים שנחשפו במקום ולהציג בהם פריטים עתיקים מעולם המאגיה והקסמים. גלר אימץ את היוזמה, וזו צפויה לצאת לפועל עם הקמת המוזיאון. כמו כן, רשות העתיקות, בשיתוף עם מוזיאון רמלה, תעביר את אוסף הסבונים שבמחסניו, לתצוגה במוזיאון החדש.
להדמיות של מוזיאון אורי גלר ניתן לבקר באתר www.urigeller.com
