ארבע דתות וכפר אחד: 24 שעות בפקיעין

הכפר פקיעין שוכן בחמוקיים של שולי הר מירון, וסמטאותיו מלאות חן וקסם מיוחדים. גם ההיסטוריה במקום נולדה מתוך חיבור של ארבע דתות שגורלן נשזר זו, בזו ותושביו למדו לחיות בהרמוניה מעוררת השראה.

אם יש משהו שיהיה קשה לשכוח מהאירוח בפקיעין, זה את הכנסת האורחים הלבבית. בכל מקום התקבלנו בחמימות ובנדיבות, כל אדם ברחוב הציע עזרה ונראה ש-6,000 התושבים מוכנים לפתוח את כל הלב לכבוד המבקרים, רק תבואו. בכפר יש שילוב נדיר של תושבים מארבע דתות עם רוב דרוזי אבל גם תושבים מוסלמים, נוצרים ואפילו יהודי. והאנשים האלה שמחים בחלקם, מארחים באתרים מטופחים ומזמינים, ויש בכפר תחושת נתינה גדולה ונשמה יתרה. בואו נתחיל.

זה בדיוק הזמן שהגוף שלי מבקש את מנת הקפה השנייה ביום, ואנחנו נכנסים לקונדיטוריה של יוסף סוויד במרכז הכפר. הוא עמל על הכנת מגשים, מחייך ומתנצל שידיו מלאות בעבודה, ובינתיים במטבח אני מציצה ורואה איך אמו מגלגלת במיומנות ובזריזות גבינה בתוך גלילי בצק ארוכים שעוד מעט יהפכו לכנאפה. יוסף לא תכנן להיות קונדיטור, אבל אחרי הצבא הוא התקרב בהדרגה לקונדיטוריה של אחיו, ולמרות שרצה ללמוד רוקחות, התחיל להכין בקלאווה, נשבה בקסם, ולקח את הקונדיטוריה תחת חסותו. כבר כמה חודשים שהוא לומד בטורקיה איך להכין בקלאווה מיוחדת שעשויה מבצק פילו פיסטוק ויחד עם אשתו הוא גם מכין פה ושם עוגות. קצב ההזמנות לא יורד, ורק כשיש הפוגה קטנה הוא מצטרף אלינו לקפה ולטעימות, ואנחנו מתענגים ביחד בשעה הכי יפה ביום.

אם יש מקומות בעולם ששמעו על פקיעין, זה בזכות סבתא ג'מילה, אישה שבנתה במו ידיה מותג לתפארת כבר לפני 30 שנה, מנהלת אותו ביד רמה ומפיצה אותו ברחבי תבל. ג'מילה קיבלה את הידע מאמה שהייתה מומחית לצמחים ולדבריה ומגיל צעיר יצאה אתה לטבע ללקט צמחים ולמדה להכין מהם סבונים. "הבית היה כמו בית מרקחת" היא נזכרת, "ובטבע אין סוף לידע". כשבגרה התחילה לעשות ניסויים עם שמן זית שמנים טבעיים וצמחי מרפא וחילקה סבונים לשכנים ולמכרים שינסו והשאר היסטוריה.

כיום יש לג'מילה מפעל גדול שמנהל בנה, כאשר הייצור נותר בעבודה ידנית. במרכז המבקרים צפינו בסרט בן של 20 דקות שמספר עליה ועל הכפר ויש במרכז גם חנות גדולה עם מגוון רחב של מוצרים ובהם שמנים, קרמים, נרות, סבונים ועוד. אבל ג'מילה מבקשת בשיחה אתה להדגיש את הווי הכפר: "כל המבוגרים בכפר הם אחים כי האימהות שלנו הניקו גם את ילדי השכנים ואנחנו ארבע עדות שחיות ביחד ואוהבות אורחים. כדי לחיות יחד צריך להתייחס בכבוד ובאהבה, אנחנו לא בחרנו באלוהים, הוא בחר בנו".

הצימר של ניבל סעידה ממוקם בנקודת גובה אסטרטגית ויש ממנו נוף מרהיב אל העמק שבטבורו שוכן הכפר. היא צעירה ואנרגטית וכמו כל התושבים חייכנית עם עיניים טובות. יחידת האירוח של ניבל היא למעשה כמו בית גדול עם מטבח מאובזר, סלון וחדר אוכל מרכזיים וגדולים ולצדם ארבעה חדרים משפחתיים שבכל אחד מקלחת פרטית. המקום מתאים מאוד למשפחה מורחבת או לכמה משפחות של חברים בזכות המרחב המשותף והחצר, אבל כאן כולם מתקבלים בברכה. בקיץ מזג האוויר בערב קריר ונעים, ובחורף תנור עצים מסיק את המקום. העיצוב פשוט, אבל המקום נקי ונוח ולא צריך יותר מזה.

במעלה הכפר, מצאנו את מסעדת המערה, ששוכנת במערה טבעית ששימשה בעבר כדיר לצאן. יש בפקיעין הרבה מערות, עניין של גיאולוגיה מקומית, וזוביידה סוויד מספרת שבעבר היו תושבים שגם חיו במערות. לפני כמה שנים, יחד עם בעלה חוסאם הפכו את המערה למסעדה, כי האוכל הוא חיידק משפחתי שכנראה עובר בתורשה במשפחת סוויד. הם שיפצו, יצרו תפריט מקומי אותנטי שמבוסס על תבשילים מהמסורת הדרוזית ומנות בשריות וכמובן סלטי ירקות מגוונים. זוביידה שמשלח ידה הנוסף הוא עוגיות ומתוקים, אחראית לקינוחים והיא גם דואגת ללקוחות עם העדפות מזון (כמו ללא גלוטן או סוכר), כך שצריך רק לעדכן אותה והיא כבר תמצא מענה חלופי.

אבל השורה התחתונה היא שחשובה, כי האוכל שהוגש לנו היה כל כך טעים, ללקק את האצבעות. טעמנו 'שולבטה' - תבשיל בורגול עגבניות וקישואים, מג'דרה, פריקי עם בצל, קבב מקומי שחוסאם מכין מכבש, ופרגיות שהיו מתובלות נפלא. והיו גם סלטים ופיתות ושמחה גדולה בצלחת ובחך. המקום פתוח למטיילים גם בחגים ובשבתות למעט בימי שני.

חדר האוכל ב'נוף פקיעין' הוא כמו מרפסת מוקפת בזכוכיות כך שהנוף חודר פנימה ומרחיב את הלב. מול היופי הזה סעדנו את ארוחת הבוקר שמגישה ניבל - ארוחה פשוטה לא מסובכת משביעה וטובה. יש משהו בפשטות המקומית שמצליח לתת פרספקטיבה אחרת לחיים, וזו תחושה שהמשיכה וליוותה אותי גם במשך היום. ניבל הפתיעה עם ביצי עין בטבעת של פלפל, הוסיפה חביתות, פיצה, סלטים ושתייה, ועם הקפה בהכנה עצמית במטבח - היינו מוכנים להתנפל על העולם.

מהמרפסת של מרכז המבקרים של רסאן סלאח, יש עוד נקודת תצפית מרהיבה אל הכפר. הבתים בנויים במדורג במורד גבעה ומתנקזים אל העמק וצבעוניותם משמחת את הלב. רסאן, צעיר בן הכפר, ניסה אחרי הצבא כל מיני דברים, חיפש עיסוק מעניין וכחובב בעלי חיים בחר ללמוד גידול דבורים במכללת תל חי והפך את זה לעיסוק המרכזי. עם הזמן הוציא ספר בנושא ובקרוב גם יתחיל להעביר קורס לגידול דבורים בבית - לחובבים. אבל הוא כבר נחשב למקצוען וכך הקים מרכז מבקרים שבו הוא מקבל את האורחים בתה מסביר או נותן הרצאות ומאפשר רכישה של דבש שהוא מייצר.

לרסאן יש ידע בריאותי מרשים בתחום, וניהלנו שיחה מעמיקה ועשירה על דבש ודבורים. הוא סיפר על זני דבורים, על יצרניות הדבש, על מנגנון איסוף הדבש של הדבורה על אורך חייה, על המלכה וגם על היתרונות הבריאותיים של סוגי הדבש השונים. הוא מכין דבש אבוקדו, אפרסק, אקליפטוס שיזף ועוד, נותן הסברים ובחגים וחופשות גם עורך הפעלות ויצירה לילדים. בשיתוף עם בית זינאתי הפיק רסאן גם משחק ניווט עם כתב חידה במרחבי הכפר, אז קחו מפה, פנו שעה וחצי וצאו לדרך.

מול מרכז המבקרים מתחיל מסלול הטיול המרכזי של פקיעין למערת הרשב"י. המסלול קצר וקל ובמגמת ירידה, אבל אחר כך צריך לחזור ולטפס ברגל כדי לחזור למכונית, אבל זה לא נורא כל כך ואפשר גם לעשות הקפצת מכוניות.

מערת הרשב"י נמצאת במרכז השביל אל הכפר, ויש סביבה כמה עצי חרוב אימתניים בגודלם. הגזעים שלהם כל כך רחבים וגדולים, שסיפורי רבי שמעון בר יוחאי מתחילים להתעורר לחיים אמתיים. על פי המסורת רבי שמעון בר יוחאי, תלמידו של רבי עקיבא, נאלץ להסתתר במערה מאימת הרומים לאחר מרד בר כוכבא. רבי נמלט למערה יחד עם בנו אלעזר והם חיו בה במשך 12 וניזונו ממי המעיין ומהחרובים שבצלם חסו. לרשב"י מיוחסת גם כתיבת ספר הזוהר, ספר המיסטיקה העברי שמלווה את ארון הספרים היהודי עד היום ונחשב לספר יסוד בתורת הנסתר. מתחם המערה קטן, אפשר לנסות להציץ פנימה לסדק בסלע, לנוח כמה דקות ולהתפעל מעוצמתם של עצי החרוב הגולייתיים.

מכאן המשכנו לדלג מטה במדרגות ותוך זמן קצר הגענו למרכז הכפר אל המעיין. בכיכר המעיין ניצב פסלו של סולטן באשה אל אטרש, מנהיג הדרוזים בסוריה שהיה גם דודו של הזמר המצרי הנודע פריד אל אטרש, ולצדו כמאל ג'ונבלאט יועצו וחכם סופי גדול, שגם לו יש ייחוס כי בנו הוא ווליד ג'ונבלאט מנהיג הדרוזים בלבנון. בעודנו משוטטים בנחת בכיכר פנה אלינו נביל איש הכפר לשיחה נעימה. כמו רבים מתושבי הכפר גם הוא היה איש קבע בצה"ל, וכמו חבריו יש בו הרבה גאווה על כך. יש לו דוכן לתיירים של פיתה דרוזית, והוא איש נעים הליכות שהתאמץ לסייע ולהכווין אותנו.

כשנכנסתי לחנות של נאדיה עמר, היא נראתה כמו עוד חנות לחומרים למלאכת יד, אבל אז נדלקו האורות הפנימיים וירדנו דרך כמה חללים נוספים לחדר פנימי גדול שהרגיש כמו מערה והעניק חוויה מיוחדת. במקום הזה נפגשות מדי יום שלישי, כבר שנתיים, כמה מנשות הכפר הדרוזיות ועובדות יחד במלאכות יד שונות. הן מלמדות זו את זו טכניקות ושיטות, מייצרות מוצרים למכירה, ולאחרונה גם מארחות לסדנאות. המפגשים החלו מתוך צורך חברתי להיפגש ולעבוד בצוותא אז אודט הביאה סריגה, סמירה את התכשיטים, מהא את הרקמה, סיהאם את החרוזים ויש גם את עפיפה ואמל, רובן עוסקות ביותר מתחום יצירה אחד, וכך החלו להיפגש לשוחח לצחוק וליצור.

הסדנאות עוסקות בצמר, רקמה, חרוזים או קליעה בסלים והן החל משעה וחצי ועד שלוש שעות. הסדנאות מתאימות לקבוצות של עד 20 נשים, אבל מדי פעם הן פותחות סדנא ברישום עצמאי. טלפון: 050-5746738.

מרכז המבקרים של בית זינאתי, הוא מקום מרגש במיוחד. לפני שנים רבות כשביקרתי בבית הכנסת, חרדתי לעתידו ולגורלה של מרגלית זינאתי, אבל היו מי שלקחו אחריות וסייעו לאחרונת היהודים בפקיעין לשמור ולשמר את המסורת היהודית שלא נקטעה לרגע אחד בהיסטוריה. מרכז המבקרים שופץ לאחרונה על ידי משרד ראש הממשלה והוכרז כאתר מורשת לאומי, והוא מביא את סיפורה של הקהילה היהודית ומשמר את מורשת יהודי פקיעין. את המבנה רכשה רחל ינאית, רעייתו של הנשיא בן צבי שסייע למרגלית זינאתי, ולפני שנים סיפור דומה התרחש עם אריאל רוזנבאום, מנכ"ל העמותה המפעילה, שהכניס חיים למתחם ההיסטורי.

ומה כולל המתחם? מרכז מבקרים עם סרט מרגש ביותר על עברו היהודי של הכפר, מוזיאון ובו פריטים הקשורים למשפחות הכהונה עבודת הקודש, כלי מטבח וכלי חקלאות. מול מרכז המבקרים ניצב בית הכנסת העתיק אשר פתוח בשעות הפעילות של מרכז המבקרים וגם הוא שופץ ונראה פשוט נהדר עם תבליט מנורה ובית כנסת. והגברת זינאתי? היא עדיין כאן, קרובה לגיל 86 ועדיין מקדישה מזמנה למרכז ולבית הכנסת . זינאתי היא נצר למשפחת כהונה ובמשך שנים סירבה לקטוע את השרשרת היהודית בפקיעין וחיה בבית משפחתה ההיסטורי בגפה. רק לאחרונה הצטרף אליה אחיינה ששותף לפעילויות ולמימוש החזון.

ממרכז המבקרים צעדנו בעקבות ג'מאל באקרייה שהוביל אותנו בקצה הסמטה אל הדיוואן שהקים בבית סבתו והוסב לאתר תיירות אותנטי. הדיוואן הוא למעשה חלל אירוח גדול, שמחולק לכמה חדרים כולם מעוצבים בסגנון דרוזי אותנטי עם כלים של פעם, בדים, כלי חקלאות ועוד. המקום מרהיב ועשיר ואורחים שיגיעו לסיור יתכבדו בתה וכיבוד קל וישמעו ניסים ונפלאות על העדה, על צבעי הדגל, על הדת הסודית ועל דמויות מרכזיות בהיסטוריה של הדרוזים. טלפון: 050-8893108.

אחת האג'נדות בכפר היא האירוח הביתי בבתים פתוחים שמציעים חוויה הכי אותנטית שיש. 'מטבח השביל' של היאל ואמירה עאמר, היא מסעדה שפתחו השניים לצד ביתם אבל כמו באירוח ביתי, התפריט משתנה מדי יום. אמירה מגישה בין היתר שולבטה, עלי גפן, סינייה, מג'דרה, מנסף, ממולאים, מקלובה ובשרים על האש. אנחנו טעמנו עלי גפן נימוחים, מנסף מעולה, מג'דרה ושלל סלטים טריים והיה נהדר. אמירה היא אישה צנועה וביישנית, ולקח זמן לשכנע אותה להצטלם, אבל במטבח היא אשפית! טלפון: ‪050-7409895‬.

בפאתי הכפר שוכן אחד מבתי הבד העתיקים באזור שפעיל כבר עשרות שנים ועדיין שומר על כפריות ואותנטיות. אבו אמיר הבעלים, מספר שלמקום היו שנות זוהר רבות, אך מספר המבקרים הלך וקטן ועל אף הפוטנציאל הוא נראה קצת פחות מושקע, אבל יש לאבו אמיר ידע עצום והוא מחלק אותו באהבה גדולה. אבו אמיר מגדל זיתים מזן סורי ויש לו מערכת של בית בד ממוכן ללא מגע יד אדם בו הוא מייצר את השמן של עצמו. אבו אמיר גאה בשמן שלו ובעבודתו והמבקרים יכולים להתרשם מהידע הרחב שלו ומהמקצועיות. הוא מספר לנו על התהליך, על הבדלים בין שמנים, איך מאחסנים, מה עושים משמן וכמובן שיש גם טעימות. לילדים יש כמה בעלי חיים בחצר, בעונת המסיק אפשר להתנסות בחוויה ולמסוק זיתים מהעצים ויש גם סרט קצר על המסיק ותהליך הייצור של השמן בבית הבד. טלפון: 050-8228100.

הצעות נוספות לסיורים של 24 שעות באתר http://24hrstrip.co.il