מרד בר-כוכבא (136-132 לספירה) היה שיאה של ההתנגדות היהודית לשלטון הרומי בארץ ישראל, והניסיון האחרון להחזיר את העצמאות של עם ישראל בארצו, עד להקמתה של מדינת ישראל. הפיכתה של ירושלים לעיר אלילית בליווי לחץ גדל והולך, שכוון להחניק את המצוות והאמונה היהודיות, הובילו למרד רב עוצמה שנמשך יותר משלוש שנים, וראוי לכנותו מלחמה לכל דבר.
הייתה זו מלחמה קשה ואכזרית בין יהודי ארץ ישראל ששאפו לחירות, לבין האימפריה הרומית, כובשת העולם העתיק, שרצתה להעניש את יהודי הארץ והתפוצות. עוצמת ההתנגדות היהודית הובילה בסופו של דבר לפגיעה קשה ביותר ביישוב היהודי שניתן לראות בה את ראשיתה של תקופת הגלות בתולדות ישראל. בהיעדר יצירה ספרותית-היסטורית מימי המרד (דוגמת תיאורו המפורט של יוסף בן מתתיהו על אודות "המרד הגדול"), שחזורו מתבסס על פסיפס של עדויות חלקיות היסטוריות וארכיאולוגיות.
תרומה חשובה מאוד של הממצאים הארכיאולוגיים היא האפשרות לשחזר בעזרתם את היקפה הגיאוגרפי של המלחמה. ממצאים אלו כוללים בעיקרם מערות המפלט, מערכות המסתור ומטבעות שנטבעו על ידי המינהל הבר-כוכבאי. גילויים של ממצאים אלו בכל רחבי יהודה, ובכלל זה בחלקיו הדרומיים והמערביים של השומרון, מצביעים באופן ברור על השתתפותם הפעילה של תושביהם במלחמה.
ממצאים אלו סותרים את ההנחה שהייתה מקובלת עד שנות ה-90, שהאזור שמצפון לירושלים לא נטל חלק פעיל במלחמה.
לממצאים מימי המרד התווספו לאחרונה כלי חרס וזכוכית, וכן מטבע בר-כוכבאי שהתגלו במהלך מחקר ארכיאולוגי שנערך במערת קרסטית הסמוכה לכפר קיביא, צפונית למודיעין.
המטבע מתוארך לשנים ג'-ד' של מלחמת בר-כוכבא (136-134 לספירה); בצדו האחד מופיעים עץ תמר בעל שבע כפות ושני אשכולות פרי והכתובת 'שמע[ון]' ובצדו השני מופיעים עלה גפן בעל שלוש אונות והכתובת 'לחר[ות ירו]שלם'. התמר והגפן ביטאו את גידוליה המובחרים של יהודה ואילו הכתובת 'שמעון' ציינה את שמו הפרטי של מנהיג המלחמה, המכונה בתעודות מימי המרד: 'שמעון בן כוסבא נשיא ישראל'. הכתובת ל'חרות ירושלם' מבטאת את שאיפת יהודי הארץ לחירות לאומית ודתית, בדומה לסיסמאות 'לחרות ישראל' ו'לגאולת ישראל' המופיעות על מטבעות אחרים מימי המרד.
טבעת החנק הרומית התהדקה, המורדים נטשו
יש להניח, כי ממצאים אלו הובאו למערה על ידי פליטים יהודים שהתגוררו באתר יישוב הסמוך למערה עד שנת 135 לספירה.
המטבע ממערת קיביא מתווסף למטבעות דומים שהתגלו באזור שוהם ומודיעין, המצביעים על עמידתם העיקשת של המורדים בצפון יהודה במהלך השנתיים הראשונות של המלחמה. יש להניח כי במהלך השנה השלישית למלחמה (134/5 לספירה), טבעת החנק הרומית התהדקה ומורדים רבים החלו לנטוש את יישוביהם ואת האתרים המבוצרים שבהם החזיקו.
נטישת אתרי היישוב נעשתה לרוב בצורה חפוזה, אך מתוך תקווה לשוב כעדות מפתחות ומטמונים שנמצאו במערות ובאתרי יישוב באזור. פני המורדים היו לעבר מערות טבעיות המצויות בקרבת יישוביהם וכן דרומה לעבר מרכז יהודה וצפונה לעבר הגליל. בסוף המלחמה נותרו אזורי צפון יהודה ודרום השומרון ריקים מתושביהם היהודיים, ובשונה מאזורים אחרים ביהודה אין בידינו עדויות להתחדשותו של היישוב היהודי בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית, ולמעשה עד לעת החדשה.
"אנו מניחים שקיימים ממצאים ארכיאולוגיים רבים שטרם התגלו באזורי יהודה ושומרון", אמר חנניה היזמי, מנהל יחידת הארכיאולוגיה במנהל האזרחי. "אנו פועלים בשיתוף פעולה למול כלל הגורמים, במטרה לחשוף ולגלות פיסות חלקים מהיסטורית העם היהודי באזור".
גילוי הממצאים במערת קיביא נערך במסגרת 'סקר דרום השומרון', פעילות ארכיאולוגית הנערכת מאז שנת 2014 מטעם המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת אריאל ויחידת קמ"ט ארכיאולוגיה ביהודה ושומרון של המינהל האזרחי. תיעוד המערה נעשתה בשיתוף אנשי המרכז לחקר מערות של האוניברסיטה העברית בירושלים.
