נחל צפית: הטיול המושלם במדבר, שהפך פתאום לעצוב

בווידאו: החיפושים אחר הנעדרים בנחל צפית

הוא באמת נחשב ליפה ומיוחד - נחל צפית - הנמתח לאורך 25 ק"מ ממורדות הר חצרה במכתש הקטן שבנגב המזרחי ועד מפגשו עם נחל צין שחוצה את כביש 90 בערבה. הטבע השקט שמאפיין את המטייל בו, הפך אתמול למדומה והלב בוכה מכאב על מותם המיותר של עשרת חניכי המכינה הקדם צבאית בני ציון.

בערבית מכונה חלקו העליון של הנחל "ואדי אל מרקאב", ואילו מחלקו התחתון זכה הנחל לשם "ואדי דאנה". רוב המטיילים בוחרים לטייל דווקא בחלקון התחתון, או בעגה הטיולית "נחל צפית תחתון", היות והוא מסלול קצר יחסית של כארבעה ק"מ, אבל עדיין מצריך הקפצת רכבים או רכב מאסף שייחכה לכם אחרי המצוקים, הנופים, החבלים וגבי המים (בחורף) שלאורכו.

מה יש בו, בנחל צפית, שהפך לנחל חובה בקרב חובבי הטיולים במדבר? כנראה הכל: השקט של השמיים הכחולים מעל הרי גיר, דולומיט וקירטון צהבהבים, המצוקים הגבוהים שמחסירים פעימה בלב, הקניונים שנפערו משחיקת המים, החבלים והסולמות בין המפלים שמזרימים את האדרנלין.

המיקום של נחל צפית תחתון הוא אידיאלי. למה? כי הוא נמצא בצומת דרכים גיאוגרפי - בין דרום מדבר יהודה, לנגב המזרחי ולצפון הערבה - ולכן עובר בין הנופים של ים המלח וחוואר הלשון מחד, ומצוק ההעתקים העוצמתי מאידך - מה שיוצר שילוב מנצח של מדבר לסוגיו השונים.

הטיול בנחל צפית לא נחשב לקשה מדי. הוא בוודאי אינו בדרגה קלה ויש בו קטעים מאתגרים בהחלט, אבל ראיתי לא מעט משפחות שגמאו אותו על טפיהן. גם אני, באחד מטיוליי בנחל, לקחתי את כלבת השבילים הקטנה שלי זצ"ל, ג'וי, שדילגה בקלות על הסלעים בנשיפות קלות וחוזרות, והיתה מופתעת כל פעם שהגיעה לסף מצוק, ונוף בלתי נגמר נגלה לעיניה הערמוניות.

השטפונות האחרונים שהביאו ברכה לבעלי החיים והצמחים בערבה ובנגב, הביאו אסון לבני האדם. המטייל בנחלי ישראל, ובמיוחד בנחל צפית תחתון ובקניון המרהיב שלו, יכול להבין את כוחם של המים. היו אלה המים לאורך מיליוני שנים שחצבו את נופי הארץ הזו ובמיוחד במדבר הצחיח. מספיק ללכת בחלקו התחתון של נחל צפית, המסומן בסימון שבילים שחור, כדי להבין איך הר או מקטע עצום של יבשה, חזק וקשוח ככל שיהיה, הופך לחמאה עבור המים העוצמתיים.

נחל צפית לא יחזור להיות כמו פעם. זה לא שהוא ישתנה או ייסגר למטיילים, חס וחלילה, אבל בכל פעם שאתם ואני נלך בו, כבר לא נהיה בו לבד. נכון שזרזיר המדבר (הטריסטרמית) וכנפיה השחורות-כתומות ימשיכו לצייץ, חלוקי הנחל יעברו שיוף נוסף מהמים הזורמים וגם אולי נזכה לראות כמה יעלים מלחכים עלי שיטה סלילנית, אבל זה לא יהיה אותו דבר.

עכשיו משהו אחר יתלווה לטיול שלנו בצפית - עצב וכאב לב על החבר'ה הצעירים מהמכינה שסיימו בו את חייהם, שזכרונם תמיד ילווה אותנו שם. מתישהו בטח יסדרו שם פינת הנצחה, או יעמידו סלע הגדול שעליו יהיו חקוקים שמותיהם של הנער ותשע הנערות שמתו בגלל אונו של הטבע - ששוב מזכיר לנו שכמה שהוא יכול להיות יפה - כך הוא גם יכול להכאיב.

אבל עם כל העצב הרב שהסבו לנו השטפונות האחרונים, אל לנו להישאר ספונים בבתינו אלא להמשיך לצאת לטייל, להכיר את ארץ ישראל ולכבד את הטבע וגם לדעת לפחוד ממנו, כי ברצותו הוא נותן - והוא נתן לנו וואחד ארץ לטייל בה - וברצותו גם לוקח.

הטיולים בארץ, ובכלל במדבר, חייבים להימשך. חייבים לצאת ולהכיר את השבילים, להריח פרח, לטבול במעיין, לאסוף בקבוק פלסטיק שנקרה בדרכנו. מי שמטייל - הופך אדם טוב יותר, והרי זו המשימה שלנו בחיים - להשאיר עולם טוב יותר אחרינו. אני מאמין שזו היתה גם המשימה של חברי המכינה הקדם-צבאית שנהרגו בנחל צפית - להפוך את המדינה הזו לקצת יותר טובה. אז בואו נמשיך לטייל בארץ גם כדי להשלים את משימתם.

יהיה זכרם ברוך.