אז העורך שאל אותי אם בא לי לטוס לסקי. עניתי לו שאני לא חייב לטוס עד לאיטליה ושהוא יכול לשבור לי את הרגל פה במשרד. הוא לא הגיב ואמר שצריך לשלוח לשם מישהו צעיר ותוסס ולמרות שאני מתקרב לגיל 30 אני עדיין עונה להגדרה הזאת. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי במבט של "אתה ממש לא הולך לחבק אותי עכשיו". חיבקתי אותו, התקשרתי לאמא לבקש את החליפת גלישה של אבא מהסבנטיז, לקחתי מחבר משקפי גלישה, כפפות ושמחת חיים ועליתי על מטוס לסלה רונדה איטליה.
אז אמנם אלה היו רק שלושה ימי גלישה, אבל כשאתה יורד במדרונות שיכור זה נראה הרבה יותר. כן, גלישת שיכורים - זה הספורט הלאומי בשבוע הזה, שכולל לא פחות מ-1500 צעירים ישראלים על הר מלא בשלג וחביות בירה. בערב, בהופעה המטורפת של נצ'י נצ' שגם הלהקה שלו בטח לא מבדילה בינו לבין טונה, כבר ניתן היה לראות את התוצאות. גולשת בעלת לוק בינתחומי עם גבס קל מתנשקת קלות עם חייל משוחרר בלי עצם זנב ומסביבם המון תחבושות רוקדות. אם כבר התנחלות ישראלית בהרי הדולומיטים, אז כזה.
בלתי פציע בעליל
וככה זה נמשך. ביום גולשים, נפצעים ומשתכרים עם סקאזי, בלילה רוקדים פצועים ושיכורים עם ברי סחרוף. ללא ספק, החופשה המושלמת לצפונבון הממוצע שנהנה משילוב בין חופשת סקי לבין פסטיבל פאנג'ויה. והכי חשוב, זה משלב את שני הדברים שהאשכנזי הממוצע הכי אוהב לעשות - ליפול על התחת ולנצל הזדמנויות לדפוק את הביטוח.
ואני הייתי שם. ועד כמה שניסיתי, עד כמה שהבטחתי לעצמי לחזור על קביים, פשוט לא הצלחתי - לא שנכנסתי במהירות 30 קמ"ש באוסטרית בת 70 שדופקת אוף-פיסים משל הייתה מדריך בסקי דיל, לא שירדתי מהרכבל בצורה מוזרה ונפלתי על עצם הבריח, ואפילו לא שנפלתי על הראש במסלול שחור קרחי להחריד. בלתי פציע בעליל.
אחרי הקטע האחרון, הפרטנר שלי לגלישה רמז לי שכדאי שנעצור כי אני מקיא כבר פעמיים ואין סימן מובהק מזה לזעזוע מוח. רציתי להגיד לו שאין לו מה לדאוג ושאני מטומטם בטבעי שלי, אבל בדיוק התעלפתי. איך אני אוהב סקי. איך אני אוהב בירה. אבל עזבו שטויות, צפו בווידאו. כיף שם.
הכותב היה אורח סקידיל באיטליה.
