בווידאו: מבט על קובה המתפתחת
יצחק (איציק) קמה הוא צלם חובב, שאחרי שנים בתפקיד מסווג ביטחוני, החליט להגשים את חלום חייו ולהפוך לצלם. הוא הגיע לקובה היפה ולאחר מסע בה - הוציא סדרת צילומים יפהפייה וחלם להציג תערוכה ראשונה בחייו.
הוא החליט שהמקום שהכי יירגש אותו להראות את צילומיו בתערוכה, יהיה לא אחר מבנייני האומה בירושלים. הוא יצר קשר עם הנהלת המקום, שלהפתעתו הסכימה לארח את התערוכה הראשונה בחייו.
התערוכה נקראת "קובה שלי" והיא מוצגת כעת, ללא תשלום, ב"טרקלין טדי" במרכז הקונגרסים הבינלאומי בנייני האומה.
ארנסטו צ'ה גווארה, מושא להערצה של רבים בקרב העם הקובני, אך גם שנוי במחלוקת בקרב רבים. דמותו מתנוססת בכל פינה, וציטוטים מדבריו מרוחים כגרפיטי על כל קיר
פסיעה ממרכז התיירות, תחשוף בפניך תמונה של תשתיות שנעלמו וביוב הפורץ וזורם ברחובות (טרינידד).
התערוכה כוללת 11 צילומים מרהיבים של קובה דרך העדשה של קמה: בתים קולוניאליים מתפוררים ודהויים שפארם ויופיים עדיין ניכר בהם, תמונות המתארות את חיי הכפר והעיר, ואת אהבתם של הקובנים למוסיקה ולריקוד. בתי קפה ומסעדות, שאותם פקדו אנשי תרבות ללגום רום מתוצרת מקומית (ארנסט המינגווי, למשל), סמטאות בהן מתיישבות קבוצות נגנים בכל פינה ועוד.
לדבריו של קמה, "הצילום מלווה אותי כתחביב כבר מצעירותי וכיום, במהלך מסעותיי בארץ ובעולם, אני מתמקד בעיקר בצילום אתנוגרפי וצילום דיוקנאות. מכל המקומות שבהם ביקרתי בעולם, קובה היא המיוחדת בעיניי, בעיקר בזכות העם הקובני. זו מדינה שאנשיה מקרינים חום, חביבות ושמחת חיים, אנושיות שנשכחה במקומותינו. למרות המחסור, הקושי והחשש לעיתים, מ'האוזניים שבכותל', קיימים רצון ופתיחות להקשיב ולספר. בין שבילי העפר המקיפים את שדות התירס, הטבק וקני הסוכר נתקלתי בגאוצ'ו, הרוכב על סוסו, בגדיו בלויים אך כולו אומר 'גאווה'. זו קובה שפגשתי, קובה של מהפכה שכשלה, קובה שנגעה בי בעוצמה והשאירה חותם שלא במהרה ישכח".
אוצר התערוכה: ערן ליטוין.
כמו בשנות ה- 50, גם היום נשתמר במועדוני המבוגרים קצב הממבו, הצ'ה צ'ה צ'ה והרומבה ששולט ברחבות הריקודים.
הריקוד והקצב כמוהו כאופיום להמונים למבוגרים ולצעירים, שבכוחם להשכיח ולו לרגע קט את העוני ותלאות החיים
הסיגר בפיה של הקשישה, שתדרוש בהושטת יד או במבט מטבע פזו קונברטיבלי עבור תמונה.
בתחנת הרכבת הישנה קטר דיזל מיושן משנת 1915, ניצב על המסילה ומעלה עשן. הרכבת שימשה במחצית 1919 להובלת הסוכר הרב שגדל באזור (Manaca Iznaga מנאקה איסנאגה ב-Valle - de los Ingenios)
לוקח זמן להתרגל למראות הבתים המתפוררים, לטיח שנשר, לצבע הבתים שדהה, למעקה מרפסות מעוצב שהחליד עם הזמן.
במרפסות הבתים הקולוניאלים שפגעי הזמן השאירו בהם חותם עמוק, קופסאות פח גדולות של שימורים משמשות כעציצים. חבלי כביסה כמעט בכל מרפסת בהם סדינים ובגדים המתנפנפים ברוח מעניקים מראה צבעוני ומיוחד לרחוב כולו.
במרכז המעגל, ילדה מולטית קטנטנה, מניעה את גופה כאילו נולדה לכך, מלהיבה את הקהל. בכל פעם גבר או אישה מצטרפים בתנועות ריקוד מדהימות הסוחפת ומלהיבה את הקהל. אתה מתבונן ברוקדים, בתנועות הגוף, בידיים הנעות לכל עבר, נדמה לך שהחלק התחתון הינו ישות נפרדת מהגוף.
בית ספר יסודי - החינוך חובה, התלבושת אחידה ומוקפדת והכל בחינם. מבנה עלוב למראה אך מבהיק בנקיונו. 90 אחוז ויותר מתושבי האי הקובני יודעי קרוא וכתוב (אזור ברקואה).
הגאוצ'וס הקובנים ברגעי עליצות לאחר שתיה הגונה של רום. הכלים החקלאים עומדים חלודים ללא חלקי חילוף ודלק. התוצרת תימכר לממשלה במחירי ריצפה, אך דבר לא שובר את חרום.
בדרכי העפר עגלות רתומות לזוגות שוורים הגוררים מיכלי מים גדולים המיועדים לצריכה ביתית לתושבים. בחלק מהכפרים אין אספקת מים סדירה בשל מחסור בצנרת או שמשאבות המים המרכזיות אינן עובדות בשל מחסור בחלקים.
