לקיובו אנחנו מגיעים בשעות אחר הצוהריים המאוחרות. יום שישי, שלג קל מתחיל לרדת. אנחנו בגובה 4,700 מטר. קיובו היא התחנה האחרונה לפני הדבר האמיתי. עוד כמה שעות, בחצות בדיוק, נתחיל את הקטע האחרון של הטיפוס, הקטע הקשה והמאתגר מכולם - 1,200 מטר של טיפוס סלעי תלול.
בשש בערב אבי בר אהרון, מייסד העמותה, אוסף אותנו באוהל חדר האוכל לטובת מילות עידוד אחרונות וגם מוסר לנו מכתבים מהבית, שהחבר'ה מהעמותה אספו בלא ידיעתנו לפני היציאה. מילות חום ועידוד מהבית שכולנו זקוקים להן. לאחר מכן פורשים לאוהלים, הכנות אחרונות, מסדרים תרמיל, ממלאים מים, כפפות, גרביים חטיפי אנרגיה ומכניסים עוד שכבת ביגוד. מנסים לתפוס כמה שעות שינה לפני היציאה, אבל לא באמת מצליחים ההתרגשות גדולה מדי.
ב-11 בלילה השכמה. יוצאים מהאוהל ונדהמים. השלג לא פסק ועכשיו הוא מכסה את כל שטח המאהל, ובעיקר את כל השביל היוצא אל ההר. ידענו שנפגוש שלג בדרך, אבל כבר מהצעד הראשון?
"קוקאין טנזני"
קצת אחרי חצות יוצאים לדרך. ההתחלה דווקא נוחה, אבל מהר מאד המדרון נעשה תלול יותר, גם הקור. הרגליים קופאות, גם הידיים, לא משנה כמה זוגות כפפות וגרביים יש עלינו. הולכים צעד אחר צעד, אין טעם להסתכל קדימה. כרגע לא חושבים על הפסגה אלא על הצעד הבא. חושבים גם על נגה, הילדה המדהימה, שבהשראתה נגררנו לטירוף הזה. היא צועדת עכשיו ראשונה, לא מהססת לרגע, לא מתלוננת. לחשוב שבדיוק לפני שלוש שנים היא קיבלה את הבשורה על הסרטן שהתגלה בגופה, ויכלה לו.
הפסקת תה. המדריך עובר בינינו ומחלק אבקת אנרגיה לבנה. "קוקאין טנזני", הם קוראים לזה בצחוק. ממשיכים לצעוד. שעה עברה ועוד שעה. נשימות ארוכות ושקטות. יש מי שצועד עם אוזניות, יש מי ששר לעצמו בלחש. לדבר אין באמת כוח. קצת אחרי השעה חמש מתחולל נס קטן - שכבת אור אדמדמה מתגלה במזרח, הצד שממנו אנחנו מטפסים. השמש מתגלה לאיטה ובמלוא יופייה, שולחת, קרניים ראשונות של אור וחום אל ההר, ועלינו. הידיים הן שמפשירות ראשונות, כפות הרגליים צריכות עוד קצת זמן. גם אנחנו בהדרגה מתחילים להסיר שכבות ביגוד.
יריב, המתעד כל צעד שלנו, עובד קשה מכולם, לא רק שהוא מטפס את כל המסע ללא מקלות הליכה, הוא עכשיו רץ קדימה עם המצלמה כדי לתפוס את כולנו מתקרבים לפסגת גילמן, הפסגה הגבוהה ביותר בצד המזרחי של ההר. אנחנו מגיעים מעט אחריו. זה עדיין לא השיא אבל המראה מדהים. המקומיים מכנים את הקילימנג'רו "זיקית" על היכולת שלו לשנות מראה במהירות וכמה פעמים ביום. השמש הכמעט קיצית שמתגלית לנו עכשיו, כל כך שונה מהשלג שירד עלינו אך לא מזמן.
המסע שאיש מאיתנו לא ישכח לעולם
מפסגת גילמן הטיפוס כעת הוא על גב הרכס. תלול פחות אבל בשכבת שלג עבה וחלקה. והחמצן באוויר דליל. יש מי שזקוק לטיפול, יש מי שזקוק לכמה שאיפות מבלון החמצן. הולכים כמה עשרות מטרים ונעצרים לנוח.
לפסגת "אוהורו" (Uhuru), שמשמעותה "חירות או חופש" בסווהילית, אנחנו מגיעים רק לקראת 11 בבוקר. פסגת הקילימנג'רו, המקום הגבוה ביותר באפריקה. ההתרגשות עצומה. מתחבקים זה עם זה, כשנגה עומדת על הפסגה ומדברת על הילדים שהתגברו על המחלה הגדולה וגם על הילדים ששכבו איתה במחלקה ולא ניצחו את הסרטן. לא נותרת עין יבשה, מזכירה לכולנו על המטרה לשמה יצאנו לדרך.
עוד כמה דקות על הפסגה. צילומים, דגלים, הקלטה של דברים לילדים, לאישה להורים. הנה, השלמנו את המסע שאיש מאיתנו לא ישכח לעולם. מסע שהוא הגשמת חלום, שבתקווה יעזור להגשים עוד הרבה משאלות לילדים במחלות מסכנות חיים.
מתחילים את הדרך הארוכה למטה לעבר שער היציאה. תודה שהייתם איתנו!
נ.ב. גם המסע בדרך למטה לא היה פיקניק...
תיעוד המסע: יריב דגן.
לתרומות לעמותת Make-A-Wish Israel לחצו כאן
