אוונטיקה ונקטצ'לאן (Avanthika Venkatachalam), בת 27, ביולוגית מהודו.
היי, לך. אנחנו באמצע סופה חורפית, בהוסטל קטן בצפון רמת הגולן, ואני שומע שאת וחברה שלך מדברות על מעיין חם שהרגע חזרתן ממנו. השיער שלכם עדיין רטוב. אני ממש ממש מסוקרן.
"אני באמת לא יודעת איך קוראים למקום הזה, אבל זה מאגר מים שמתמלא על ידי צינור שממנו יוצאים מי קידוח גיאותרמיים. נסענו עם בחור ישראלי ממושב סמוך. היינו לבד שם. רק חושך, גשם, ומים חמים-חמים בלב הטבע, כאשר הטמפרטורה מחוץ למים היתה 4 מעלות בלבד. זה היה בלתי נשכח!"
איך בכלל הגעת באמצע הסופה לרמת הגולן?
"טוב, אני נמצאת בישראל יותר משנה. אני עושה דוקטורט בביולוגיה של תאים סרטניים, בהדסה עין כרם. אני גרה בירושלים ומדי פעם אוהבת לטייל. אז חברה הציעה שנחפש מקום בצפון לשהות בו, לנקות קצת את הראש. חיפשנו באינטרנט מקומות לינה זולים בגולן, שכרנו רכב - והגענו".
למה בחרת ללמוד דווקא בישראל?
"הגשתי מועמדות אל מעבדות ברחבי העולם, ואפילו התקבלתי למכוני מחקר בסינגפור, ארה"ב ומקומות נוספים. אבל שמעתי דברים טובים על ישראל - גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה האווירה פה. אז הנה אני".
אגב אווירה, מה הדבר שהכי הפתיע אותך בישראל?
"אתה תצחק, אבל זה משהו שקלטתי מיד כאשר נחתתי בנתב"ג, ועדיין לא התרגלתי אליו: העובדה שאין כאן כמעט צבעים. ואני אסביר: בהודו, הכל ססגוני וצבעוני. הרחובות, הבתים, הקישוטים, המכוניות, האוכל. ואז הגעתי לכאן - והכל פה בגוונים של שחור, לבן ואפור. אפילו הבניינים לבנים ברובם. קשה לי להתרגל לזה".
אבל הטבע צבעוני. במיוחד עכשיו, בחורף.
"כן, אני אוהבת לטייל בארץ. הייתי, כמו כל התיירים, בים המלח, במצדה, באילת וכמובן בתל אביב, שהיא ההיפך הגמור מירושלים. אבל מה שאזכור יותר מאשר מקומות רבים אחרים בארץ זה ראש הנקרה. לא ציפיתי לזה. הגעתי לנקרות עצמן, עם זרמי הים שחודרים פנימה, והרגשתי שאני נמצאת בתוך סרט מיוחד, ממש כמו להיות בתוך הזיה מדיטטיבית. גם ים המלח הימם אותי, לא רק בגלל הקטע שצפים בו, אלא בגלל העובדה שמצד אחד אתה מטייל בנחלים של שמורת עין גדי, שבהם זורמים מים מתוקים והמון בעלי חיים, ואז אתה יוצא מהשמורה, הולך בסך הכל 200 מטר מזרחה ומגיע לים המוות, ים מלוח וחסר חיים. הקיצוניות הזאת בלתי נתפסת בעיניי".
ובירושלים, איפה את גרה? במרכז?
"בשכונת קטמון. אני אפילו משחקת בליגת הנשים של הפועל קטמון"
את צוחקת עלי!
"ממש לא. יום אחד חברה לקחה אותי לראות משחק ואולי גם להשתתף - ונדלקתי. מאז אני משחקת שם באופן קבוע. יש לקבוצה הזו אג'נדה מיוחדת. משחקות בה מוסלמיות, נוצריות ויהודיות - זה הכי דו-קיום שיש. תעשה גוגל על הקבוצה. אתה תופתע".
אגב דו-קיום. את גרה בירושלים כבר זמן-מה. בטוח יש לך דעה על המציאות שאנו חיים בה, נכון?
"אני לא רוצה להיכנס לקטע הפוליטי, אבל אני חייבת לספר לך משהו: נולדתי וגדלתי במדינת טאמיל נאדו שבדרום הודו. בתור ילדה, הלכתי לבית ספר שבו למדו יחדיו נוצרים, מוסלמים והינדואיסטים. והשוני הזה לא עניין אף אחד. למעשה, השוני בא לידי ביטוי רק בחגים: ידענו תמיד שהילדים הנוצרים מביאים עוגת שזיפים בחג המולד והילדים המוסלמים מביאים ממתקים ברמאדן, וזהו. תראה, הודו היא מדינה ענקית. יש בה עשרות שפות ואינספור ניבים, תתי-תרבויות, עדות, מנהגים. ובכל זאת, זו מדינה אחת וכולנו רואים את עצמם כהודים. ופה? מדינה כל כך קטנה עם חלוקות תרבויות כל כך חדות. פגשתי יהודים שלא פגשו מקרוב ערבים בני גילם, וערבים שלא פגשו מקרוב יהודים בני גילם. אני לא תמימה, אני מבינה את הרקע ההיסטורי, אבל בכל זאת - זה לפעמים נראה לי מוזר".
ואיך החברים ובני המשפחה שלך הגיבו להחלטה שלך להגיע לישראל לתקופה ארוכה?
"רבים מהם דאגו, פשוט כי הם ניזונים מהחדשות שהם רואים. הם לא קולטים עד כמה בטוח ונעים פה".
כן, יש הרבה דעות וסטריאוטיפים על המצב בישראל.
"נכון. ודרך אגב, בשונה מהסטריאוטיפ הידוע על הישראלים, לדעתי לוקח לכם זמן להיפתח. אתם ידידותיים מאוד, אבל רק אחרי שמכירים אתכם היטב".
זו פעם ראשונה שאני שומע אמירה כזאת. בדרך כל תיירים עפים על הפתיחות הישראלית, שמתרחשת שנייה וחצי אחרי מפגש בין זרים.
"טוב, אז אולי זו אני. לא יודעת... בכל מקרה, יש משהו שהרבה ישראלים לא סולחים לי עליו. הם פשוט משתגעים מהקטע הזה שלי".
ספרי לי.
"אני מתעבת עגבניות ותותים. ואלו שני דברים שהישראלים לא מוותרים עליהם. אבל אל תכתוב את זה. זה טיפשי".
די, את חייבת לאשר לי לצטט אותך. זה באמת קטע ענק ובלתי אפשרי בישראל.
"טוב, נו. לך על זה".
לסיום, מעניין אותי לדעת האם שמעת על השיר החדש שמשגע את כולם פה. קוראים לו "נמסטה", של הצמד סטטיק ובן אל.
"שמעתי את השיר, ואני לא מבינה בו שום מילה, חוץ מ'נמסטה' כמובן. גם אין לי מושג איך השיר הזה קשור להודו. תראה, מהיום הראשון שאני כאן, אנשים צועקים לי 'נמסטה! נמסטה!'. זה קורה כשאני עושה קניות בשוק או כשאני יושבת לארוחת ערב. יש לי תחושה שהשיר הזה יהפוך את המצב הזה ליותר גרוע... אני מבינה שהישראלים מאוד אוהבים את הודו. אולי אפילו קצת יותר מדי. מצד שני, תשומת הלב שאני מקבלת יכולה לפעמים להיות נחמדה. אגב, יש קליפ של שיר ישראלי שנקרא 'סבבה', שמציג את המקום שממנו אני מגיעה מהודו. לפחות לשיר ההוא יש קשר להודו...".