האיומים לבטל את חגיגות חג המולד בעיר השנה, כפי שפורסם בוואלה!, לא התממשו למזלנו, ונצרת לובשת חג ואור יקרות. אנחנו, מצידנו, חולמים כבר חודשים על חופשה זוגית מפנקת בחו"ל. תיקון. כבר שנים. האמת היא שחותמת הדרכון האחרונה שלנו יחד כזוג הייתה ב-2011. מאז נאלצנו להסתפק בקלאב טורקי הכול כלול, הכולל בעיקר מצב כוננות 4 על ארבעה ילדים, שמנסים להבין למה לכל הרוחות אנחנו מתעקשים שיקראו לנו מאמי אנד דדי, כי אף אחד לא צריך לדעת שאנחנו מישראל.
אז סוף סוף, החלטנו לעשות מעשה. הפקדנו את הזאטוטים אצל ההורים, החלפנו את הכנפיים בכנאפה, אמרנו אדיוס סנטוס ויצאנו לקפיצה קטנה למקום הכי קרוב לחו"ל - לנצרת.
והנה אנחנו באוטו. אפילו הווייז מכריז בחגיגיות: 100 ק"מ ליעד. בחשבון מהיר כ-75 שקלים לדלק - מהלוך ועד "אל-באבור" זה כל הסיפור. מי אמר לואו-קוסט ולא קיבל?
שעת בין הערביים והשמש נופלת על הרי הגליל, בדרכנו לכפר הקטן שבו קיבלה נערה צעירה בשם מרים בשורה שעתידה לשנות את תולדות העולם. האור נראה נקי ומזמין ואפילו פנסי המכוניות המזדחלות לאיטן מצומת התשבי לצומת השומרים, הזכירו לנו את אורות הכריסמס.
כנאפה, דבקה וסנטה
בלובי מלון רמדה אוליבייה, החלה הספירה לאחור 10, 9, 8, 7... וקול פעמון צוהל נכנס לפתע. במרכז הלובי, המעוצב בסגנון ניאו ערבי-מודרני עם נגיעות אוריינטליות - ניצב עץ חג מולד ענקי ומדוגם. ממש עוד רגע הוא יואר כמיטב המסורת. בחודש שעבר חגגו פה את הולדת הנביא מוחמד ובחנוכה, הבטיחו, תעמוד לצד העץ גם חנוכייה, וכך חגי כל הדתות ייפגשו על אותה במה.
תזמורת תנועת הצופים המקומית נכנסת בקצב התופים ובתרועות חמת חלילים. סולו הפעמונים הוא של אורח הכבוד הו, הו, הו, הלא הוא סנטה בכבודו ובעצמו. עץ האשוח מואר ורומז - מתנות קטנות באופק מחכות.
המתנה הקטנה הראשונה שחיכתה לנו במלון, שנחנך רק לפני 9 חודשים וניצב בקו הרכס בגבול נצרת עילית צופה על העיר נצרת, הייתה החנייה. מצרך חובה. כי נצרת היא עיר החושים, הריחות והטעמים ועושים אותה ברגל, בלי גלגלים. מראה העיר השוקקת, הרבגונית והבלתי מוכרת נפרש ממרפסת חדרנו. מרחוק רואים חיים בתוך רחוב צבעוני ויכולתי להישבע שהרחתי את ריח הנרגילות וההל עולה בין הסמטאות הקטנות. צלחת המזטים שהמתינה לנו עם מקלוני פיתה מטוגנת, זיתים ירוקים, שמן זית, לבנה וזעתר משובח בסגנון ערבי אסלי השתלבה בנוף ועוררה את התיאבון למפגש עם העיר המסקרנת.
מפגשנו הראשון היה עם חיים סלמי, מנהל המלון. סלמי, מלונאי ותיק עלה מלמטה, ומבל בוי הגיע עד לתפקיד יו"ר התאחדות המלונות באילת. לאחר שטיפח את ה"בטן גב" וקצת מאס בתרבות החוליגאניים - "אלו שהורסים לכל השאר", והילדים המתרוצצים, וב"חיים, תעמיס עוד צלחת שיפודים..." - הגיע לכאן עם הבטחה לתת לאורחיו חוויה קצת אחרת. "כאן זה קהל אחר שמחפש חוויה של איכות עם אווירת חו"ל. יש פה הכול מהכול - ארכיאולוגיה, קולטורה, ריחות וצבעים. לא רק בטן גב של אילת...".
ניחוחות ארוחת הערב העשירה והמגוונת מילאו את ההבטחה, לפחות בהקשר של ריחות וצבעים. נתחי כבש על עצם לחובבי הפלינסטונס, ערוסה בלאפה, סלטי תבלינים ירוקים מעוטרים ברימונים, קובה עסיסית, קבבונים ושיפודי שרימפסים מתובלים. אה, כן המלון לא כשר, כך שחובבי הז'אנר יכולים ליהנות מקפה הפוך וממלבי לאחר הארוחה. לקינוח, אנחנו משאירים מקום לגולת הכותרת - לכנאפה המהוללת. ולא סתם כנאפה. סדנת כנאפה חם חבוש בשערות קדאיף ופיסטוק פריך על גג המלון בניצוחו של שף הקינוחים, לצלילי להקת ריקוד הדבקה המקומית. תאווה לחך ולילה טוב.
שלום עליכום - קסם המזרח עם פינוקי המערב
"שלום עליכום" מברך אותנו איש בחליפת עסקים. "איך הבונבוניירה שלי?" הוא שואל. זיאד עומרי בעל המלון, תושב נצרת עילית, הוא המנכ"ל והבעלים של רשת "רנד" לבעלי צרכים מיוחדים. את הבוקר שלו הוא מקפיד לפתוח בקפה קטן בלובי של מלונו. הוא החליט להקים בחלקת האדמה שייעודה המקורי היה בי"ח גריאטרי, בית מלון ייחודי שיהווה מפגש חברתי ותרבותי.
ערבי ויהודי, האדריכל נזמי שחאדה ומעצב הפנים ליאור ליבוביץ - שילבו את קסם המזרח ואת ניחוחות המערב. 195 חדרים וסוויטות, חללים מוארים ומעוצבים בהשראת ה"משרביה", ספא, בריכה מקורה ומחוממת, חדר כושר אמיתי, בר, מאהל בדואי ואינטרנט אלחוטי חינמי. כל אלה נותנים חוויית חו"ל עם טאץ' מקומי. צוות העובדים האדיבים ומאירי הפנים, כולל נוצרים, יהודים ומוסלמים בלבוש אותנטי של גלביות אופנתיות והאביזרים הנלווים. בצוות שולבו גם בעלי מוגבלויות, על פי רוח המנכ"ל, כי מלונאות טובה כמו בחומוס, עושים עם נשמה או לא עושים בכלל. כך אומר זיאד עומרי, איש עם לב רחב ועם חזון.
בית מרחץ הלניסטי, קפה מקומי ואלוהי הפרטים הקטנים
שעת צהריים מוקדמת בשוק נצרת. נער צעיר, ישוע שמו, מסיים את התפילה במבנה שלימים יזכה לשם כנסיית בית הכנסת (שם נשא ישוע הצלוב את הדרשה שעוררה את חמתם של המתפללים, ומשם ברח ל"הר הקפיצה" - שם נעלם מרודפיו) ועושה את דרכו בין הסמטאות המעוטרות וחצרות בתי האבן, אל בית המרחץ המקומי. שם המתינו לו בוודאי אנשים רבים ששמעו על "איש המעשה" ובאו מרחוק לקבל מידיו מזור ומרפא.
בית המרחץ ההלניסטי העתיק הזה נבנה ככל הנראה בשנת 320 לפנה"ס, והתגלה במקרה על ידי אליאס שאמה, יליד נצרת, במהלך שיפוצים של הגלריה "קקטוס" שרכש בשנת 1993 סמוך לכיכר המעיין בצילו של עץ הפיקוס הענקי. אליאס המחוספס והנחוש כסברס, מספר בכריזמטיות כיצד כנגד כל המפקפקים, לא ויתר עד שפרופ' מכובד לארכיאולוגיה מהארטפורד חתם על התגלית ואישר. ואם הוא צודק, ייתכן שיהיה בכך אישור לסברה כי שם ב"מעיין מרים", הקרוי על שם אימו של הנער, בישר לה המלאך גבריאל כי היא נושאת ברחמה את בן האלוהים.
טרק שחאדה, מנכ"ל עמותת התיירות בנצרת, נלחם על מקומה בתודעה הצליינית. ועם כל הכבוד לבית לחם ולכנסיית המולד, כאן בילה ישוע את מרבית שנותיו, על כן ברור מי צריך לקבל את יתרון הקבוצה הביתית. ואם בית, אז בית המשפחה הקדושה, כיום ניצבת שם הכנסייה הגדולה במזרח התיכון - בזיליקת הבשורה המעוצבת בקפידה ובה מזבחות, פסלים, רצפות פסיפס, סמלי התנ"ך והברית החדשה. גם דיוקנאות של מאמא מריה וישוע-בייבי בדמות בני מדינות העולם, ולמעלה נישאת בהדר כיפת הכנסייה עם מאות אריחי האות M. "אווה מריה" זה כאן.
בכנסיית הבשורה היוונית האורתודוקסית משלימים את בניית עץ האשוח הגדול ביותר במזרח התיכון, הנישא לגובה של כ-30 מטרים. אצלם חגיגות חג המולד מתחילות ב-7 בינואר - המשך לפסטיבל ה-25 בדצמבר. יש טעימה לכל עדה. קבלו את הגרסה הנוצרית למשה בתיבה - פלאפל פריך ובתוכו שרימפס בהפתעה. או למשל, מנה מהאגף הערבי מוסלמי (70 אחוז מנצרת מוסלמית לעומת 30 אחוז נוצרית), שרק היא בלבד שווה נסיעה - ערוסה - לאפה מהטאבון ממולאת בבשר קבב קצוץ, שמיציו נספגים עם שמן זית ותבלינים. ובל נשכח את החומוס המשובח, שגם נהג האוטובוס אישר ועם מומחה לא מתווכחים, הה? פיוז'ן מטריף חושים (וזו גם מסעדה) של קולינריה בכל הסוגים והמינים עם חדש וישן וכבוד ערבי.
שייח' ונזיר שלובי זרוע. והצלע השלישית?
אנחנו צועדים בסמטאות השוק בלב העיר העתיקה. אוצרות קטנים ושווים מנצנצים בינות לבסטות. בפתח אחת החנויות נמזג קפה שחור לתוך פינג'אן (הידעתם שפינג'אן היא הכוס הקטנה ולא כלי המזיגה?). קשה להאמין שהשוק הפתוח הגדול בארץ, סגור ברובו. כשהחלו עבודות השיפוץ בסמטאות לקראת שנות האלפיים וביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני, עזבו הלקוחות את השוק, התאהבו בקניונים, ורבים מהם לא חזרו אליו עם פתיחתו מחדש ו"זה לא כל כך נעים לראות שוק סגור".
ריח קינמון חזק ומתקתק מבשם את אפינו ומזכיר שסתיו, ומוביל אותנו לבית קפה קטן, קפה אבו סאלם הוותיק והנחשב. יושבי המקום, שייחים חביבים, זקני העיר, הם חלק מהתפאורה צמודים לשרפרפים ומשחקים שש בש וקלפים. ויסאם האופנתי והצעיר, נכדו של אבו סאלם, שהקים את הקפה לפני 103 שנים, היה די ג'יי ומוסיקאי מצליח בתל אביב. כשראה את מצב השוק הוצף ברגשות נוסטלגיים וחזר לבית ילדותו ובמקום לערבב משקאות במועדונים הוא מגיש עיינה - תה קינמון מסורתי עם שברי אגוזים וכמובן קפה משובח בשלל טעמים. ובמסורת כמו במסורת - המפסיד במשחק משלם את החשבון לכל השולחן.
תחנה אחרת, גם היא חוצה את קו 100 השנים, היא טחנת "אלבאבור" לייצור תבלינים. אז היו נכנסים בשעריה הענקיים, איכרים וגמלים עם תבואות בשקים. תבלינים ביתיים נטחנים במקום, קפה לסוגיו, שמנים, פיצוחים ופירות יבשים. המראה הוא של מערת אלאדין ומנורת הקסמים. אח, איזו ארומה ואיזה מרקם - איך לא אכרסם שקדים מלוחים ב-200 גרם?
עוד פנינה מקומית שאסור לפספס היא הפינה של ג'אנה (רנה בולוס), מורת דרך חיננית, זמרת בחסד ומספרת סיפורים כשרונית. יוונית קתולית אשר יועדה למסלול נזירות, אך בחרה לחיות בין אנשים ולטפח גשרים הומאניים בין תרבויות. את חלקה בטיפוח השוק היא תרמה בפתיחת חנות לחפצי אמנות של נשים מעצבות. אבל מה שהקסים במיוחד הוא סיפור הסומסום שלה שלא יישכח, לכל מי שרוצה להיזכר מדוע אומרים "סומסום היפתח". סומסום זה טחינה וטחינה זה חלבה וחלבה טרייה בלי חומרים משמרים ובלי טעם לוואי היא סוד משפחה. מפעל חלבה נצרת מייצר חלבות וטחינה מכל הסוגים וב-2009 אפילו זכה בשיא גינס לגוש החלבה הארוך בעולם - 206 מטר של חלבה מתוקה. איך בא לי עוד חתיכה.
על אחת החומות נגלתה לפתע כתובת הנקבה, תזכורת למהומות ואירועי "יום האדמה" והזכירה את המציאות העגומה. אבל לרגע כשישבנו יחד סביב שולחן הסעודה, באמת התחברנו. נוצרים, מוסלמים, יהודים, בשלום ובאחווה. התרשמתי שיש בעיר הסובלנית והפלורליסטית הזו כבוד הדדי לכל הדתות. לצד קריאות המואזין נשמע צלצול פעמונים. שייח' ונזיר שלובי זרוע פוסעים זה לצד זה. חסר רק היהודי עם הגפילטע והפירה.
בימים ההם, בזמן הזה
ארוחת הערב מרגישה כמו הסעודה האחרונה והמצפון לא מאפשר לוותר על אימון קצר בחדר הכושר. ספירת הקלוריות מתערבבת עם חישובי המחירים - לילה בסופשבוע של הכריסמס יעלה 1,220 שקלים (לינה וארוחת בוקר), 2 לילות -2,080 שקלים ובאמצע השבוע 860. המספרים כבר מאותתים על סיום החופשה אבל האישה לא מוותרת על יעד תיירותי נוסף בדרך חזרה - הקניון החדיש BIG בכניסה לעיר, המקלקל במעט את אווירת הנוף הכפרי (אבל זה רק לטעמי). כאמור, לא לדעת זוגתי, שהוסיפה "בשו-רע" שאפשר לקנח עם המותגים הגדולים והסיילים לכריסמס במחירי מבצע. בנימה זו, אמרתי לאישה: "בשורה, בשורה (א-פרופו - אמא של ישוע...וארבעת ילדינו...), רק אל תקבלי רעיונות. כבודה של נצרת במקומה אבל לי מספיקה רביעייה".
ולרגל חג החנוכה המסתיים והולך נזכרתי בברכה, שמסכמת את החוויה מנצרת העתיקה בתקווה לשלום ולאחווה, שנאמר - "בימים ההם בזמן הזה..."
