קירגיזסטן (בתרגום מקום הקירגיזים, לא להתבלבל עם כורדיסטן), או בשמה הרשמי הרפובליקה הקירגיזית, נמצאת על הנתיב של מה שהייתה פעם דרך המשי המפוארת אשר דרכה עברו סחורות מסין לאירופה. הארץ הייתה תחת שליטה וחסות של האימפריה הרוסית ולאחר מכן ברית המועצות במשך 115 שנה, וקיבלה את עצמאותה ב-1991 ולמרבה ההפתעה היא הדמוקרטיה היחידה באזור.
כ-93 אחוזים משטח המדינה הם הרים, מה שאומר מקורות מים אינסופיים ונופים שאין שניים להם בעולם, אולם המדינה ענייה עם תשתיות לא מפותחת, כשרוב התוצרת הינה חקלאית. אז מה עושים כשאין נפט, מחצבים או הון אנושי מיוחד? חוזרים למקורות ולמסורת הנוודים העתיקה ששמרה ובידלה את הקירגיזים בתור עם לאורך מאות שנות כיבוש זר.
קירגיזסטן שואפת לנער מעצמה את הסגנון הסובייטי המיושן לפתוח את שעריה לתיירים מכול העולם, כשהפוטנציאל שלה הוא להפוך למדינה שעל אם הדרך למבקרים במרכז אסיה, וזאת עקב הגבולות המשותפים עם סין ואוזבקיסטן. בשלוש השנים האחרונות קירגיזסטן הכפילה את כמות התיירים הנכנסים אליה, הקלה על מדיניות קבלת הוויזה הניתנת ברגע הנחיתה בשדה התעופה והחלה לפתח פרויקטים לחשיפת תרבות הנוודים בפריפריה, בהרים ובערבות הירק הבלתי נגמרות במדינה המכונה "ארץ ההרים השמימיים".
הישראלים, מהיותם מטיילים הרפתקנים שכבר ביקרו בכל קצוות תבל, החלו להגיע למדינה לפני שלוש שנים בערך, בעיקר לטיולי ג'יפים וטרקים. הטבע הפראי בשילוב מחייה זולה ויכולת התקשרות קלה עם המקומיים, מושך אליו יותר ויותר מטיילים אחרי צבא, העוצרים כאן בדרך למזרח הרחוק הצפוף בדוברי עברית. ההורים שלהם שמחפשים יעדים אותנטיים ולא ממוסחרים, מגיעים לכאן לטיולי ג'יפים, כשהחוסר בכבישים סלולים מתגלה כגן עדן לאוהבי השטח.
פסטיבל הציד
כאוהב שטח ותרבויות אקזוטיות, החלטתי לשכנע את בת זוגי היקרה שאנחנו חייבים לטוס לאירוע השיא של עונת התיירות בקירגיזסטן - פסטיבל הסולבורו (אומנות הציד בתרגום מקירגיזית) - ואז לטייל במדינה.
לאחר טיסה של כשלוש שעות נחתנו בשדה תעופה קטן וביתי עם עיצוב שכנראה לא חודש מהניינטיז. לאחר תור לא קצר, הגענו לפקידת ביקורת גבולות חמורת סבר שחייכה לנו חצי חיוך כשראתה את הדרכונים הכחולים, ומיהרה להדביק לנו את הוויזה המתאימה, שלדבריה מוכנה בערימה הראשונה עקב הכמות הגדולה של הישראלים הנכנסים למדינה בתקופת הקיץ.
לאחר שנפגשנו עם מדריכנו, יצאנו ישירות לדרום אגם איסיק-קול (האגם האלפיני השני בגודלו בעולם). לאורך הנסיעה שנמשכה שלוש שעות ליוו אותנו לאורך הדרך הרים חומים-ירוקים, נהרות שוצפים ורועים עם עדריהם. הפסטיבל עצמו נערך במתחם הנמצא בעמק יפהפה. "המתחם" הוא בעצם במה שעומדות מולה עשרות יורטות (אוהל מונגולי) המשמשים כחדר אוכל ואירוח למשתתפים. בין לבין מפוזרים במתחם, ללא שום סידור, תיירים, ציידי עיטים, רקדניות בלבוש מסורתי, רועי צאן, קאובויים קירגיזים על גמלים, שוטרים ומארגני הפסטיבל המתרוצצים באזור, על מנת לתזמן את המשתתפים למופעים שלהם. אם חשקת בסלפי עם עיט זהוב - זה המקום.
לאחר איחור קל, החל טקס הפתיחה של אחת החוויות האותנטיות ביותר שיש לקירגיזסטן להציע, בצעדת משתתפים רכובים על סוסים מלווים בכלבי הציד שלהם, תופים וכלי המלחמה. לאחר מכן המשכנו למופע ריקוד ושירה מהמם בהשתתפות עשרות רקדניות, שהחליפו לפחות ארבע תלבושות לאורך המופעים, בנוסף לתחרות בניית יורטה על זמן ותצוגת תכלית ברכיבה על סוסים. בין לבין הסתובבנו בין היורטות, דוכני השישליק ובסטות המזכרות מתוצרת מקומית שמציעות עבודות יד, תיקים, בגדים וכובעים מל?ב?ד (צמר כבשים דחוס).
אחרי ארוחת צהריים ביורטה עם תיירים מכל רחבי הגלובוס ונציגות ישראלית מכובדת, חזרנו למופע המרכזי של תצוגת תכלית של צייד מסורתי. ראינו עופות דורסים עטים על פוחלצים, כלבי צייד מסתערים על דמוי טרף, ציידים קירגיזים המדגימים ירי מחץ וקשת תוך כדי דהירה על סוסים ומופע נשים המברכות את הציידים על שחזרו בשלום הביתה.
מופע הסיום כלל משחק קירגיזי עתיק - הקוק בורו: שתי קבוצות רכובות על סוסים מתחרות אחת מול השנייה מי תצליח להרים פגר כבש מהאדמה ולהטילו לתוך באר הנמצא בקצה מגרש. הקבוצות משחקות על זמן, וזו שהצליחה להכניס את גופת הכבש לבאר של הקבוצה היריבה מספר פעמים רב יותר היא המנצחת. בין לבין כל האמצעים כשרים וניתן לחסום עם הסוס, לתקל, להצליף ולמשוך את היריב ביחד עם הפגר - ללא ספק משחק פיזי ביותר.
אלטין ארשאן והאגם הנעלם
מהפסטיבל המשכנו לבירת התיירות של קירגיזסטן - העיר קרקול - שהיא אחת מהערים המגוונת מבחינה אתנית במדינה. כשליש מתושביה קירגיזים, שליש רוסים והשאר משתייכים למיעוטים האויגורים והדונגנים - עמים מוסלמים שברחו ממערב סין עקב רדיפה מתמשכת מצד השלטונות, והשתקעו בקירגיזסטן.
לאחר לילה בבית מלון נחמד, יצאנו מחוץ לעיר על טרקטורונים והתחלנו לעלות לכיוון עמק אלטין ארשאן (בתרגום "הבאר המוזהבת") הנמצא בגובה 2,600 מטרים מעל פני הים. העלייה תלולה, משופעת ושופעת אבנים גדולות המקשות על העלייה והופכות את הדרך לבלתי עבירה לכלי רכב. לכל אורך הדרך למעלה מלווה אותנו אלפיניים: נהר זורם עם מי קרחונים קפואים, ולצדדיו רכסי הרים מכוסים בעצי אורן מחטניים היורדים עד למים עצמם. לאחר עלייה של כ-15 ק"מ, הגענו לעמק המרהיב שבמרכזו עיר יורטות ולידם מעיינות חמים, כשמעל העמק מתנשא פס האלא-קול ואחריו נמצא האגם המפורסם בעל אותו שם, שמשמש כיעד פופולארי לתרמילאים. לאחר טבילה במעיינות החמים חזרנו לקרקול ללילה, ומשם יצאנו לכיוון העיר נארין.
לאחר התארגנות בנארין יצאנו לכיוון אגם קאל סו, המכונה גם "האגם הנעלם". כשמו - הוא האגם נסתר מעיני מהמבקרים על ידי קירות אבן בגובה 50 מטרים משני צדדיו. על מנת להגיע אליו יש לארגן מראש אישור מעבר בשטח צבאי סגור, שכן האגם שוכן קרוב לגבול עם סין. הנסיעה אל האגם היא חוויה בפני עצמה שמתחילה בכביש סלול, ממשיכה בדרך עפר רעועה ומסתיימת במעבר נהר גועש וביצות טובעניות ממש לפני העלייה אליו. לכל אורך הדרך מלווים אותנו עדרי סוסים דוהרים ולהקות יאקים שרועות לאורך השבילים המובילים אל האגם. לאחר שנרשמנו בצ'ק פוינט הצבאי, המשכנו בנסיעה מטלטלת עד להגעה למחנה יורטות אותנטי, שמציע לאורחים לינה וארוחת צהריים ושירותי חילוץ למקרה שנתקעת בנהר הגועש הנמצא למטה, ואותו אנחנו הולכים לחצות או-טו-טו בסצנה המזכירה מרוץ ראלי.
לאחר שהתגברנו על מכשול הנהר והביצות הטובעניות, התחלנו לעלות לכיוון האגם, אולם גם הדרך הפתלתלה אליו לא מכינה אותך לעוצמת ההתרגשות שאתה חווה ברגע שהאגם בצבע טורקיז בהיר נחשף מולך! בסצנה המזכירה הפקה של נשיונל ג'יאוגרפיק, כאשר מלוא הדרו של הטבע הפראי הנחשף לפניך, זה הזמן המומלץ לבצע סשן צילומים ואפשרי אף לצאת לשיט באגם על אחת מסירות המנוע שהנמצאות באגם.
