יש לי ווידוי - אני מאוהב קשות בקור, בשלג ובדובי הקוטב. זו הסיבה שאני מגיע כל כך הרבה פעמים לאזור הקוטב הצפוני, וכל פעם אני מנסה לשפר ולעשות דברים שכמעט בלתי אפשרי לעשות. זו הסיבה שלאחר מספר פעמים שהגעתי לאזור הצפוני, מצאתי את הדרך להגשים את מה שרציתי.
הנופים מסביב מסגירים את הסיבה שווילאם בארנץ ההולנדי קרא לשפיצברגן, הגדול באיי סבאלברד בנורבגיה, בשמו כשגילה אותו ב-1596 - "ארץ ההרים המחודדים". כשמסתכלים על פסגות ההרים המושלגות ועל הנוף המדברי והצחיח שמסביב, קשה להאמין שבעבר כל האי היה דרומי משמעותית ויערות ירוקים כיסו את הנוף. כיום היערות האלו התפחמו למכרות הפחם שמתחת לקרקע. אין ספק שיש כאן הרבה מעבר למה שהעין רואה.
לאחר תדריך בטיחות הכרחי, מכת חשמל שמזכירה דיפיברילטור מעירה את המנוע הענק לחיים. ארבע הבוכנות מתחילות את התנועה והצליל של המנוע מהווה עבורי מוזיקה נעימה שמבשרת על תחילתה של הרפתקה נוספת בקוטב.
האוניה שלנו היא לא רגילה כלל וכלל, אלא זו אוניה שחכרתי את כולה עבור המסע המרתק והייחודי שעומד בפניי ובפני 12 משתתפים בני מזל שהולכים לחוות משהו אחר לחלוטין. יש לאוניה הזו אופי אמיתי של לוחמת והיא נבנתה ב-1943, בשיא מלחמת העולם השנייה, כאוניה מחוזקת לקרח שתפקידה היה לסייר בחופי שבדיה. ב-2014 עברה שיפוץ מקיף, וכיום היא משמשת עבורנו כבית וכלי תחבורה במסענו סביב שפיצברגן.
אחד הטורפים הגדולים בעולם
התחנה הראשונה שלנו בדרך לאזור דובי הקוטב היא מושבה של ניבתנים - אחד הטורפים הגדולים בעולם שמגיעים למשקל של עד 1.5 טון (!). אני מתבונן על המושבה של כמה עשרות הניבתנים ומדמיין כיצד החוף שלפניי היה מלא באלפי ניבתנים, עד שבני האדם צדו אותם ללא הרף. תריסר המשתתפים ואנוכי ירדו אל החוף ובזחילה איטית התקרבנו אל יצורי הענק, על מנת לא להבהיל אותם. אנחנו לא ממהרים לשום מקום, וגם הם לא. אנחנו מצלמים פורטרטים נהדרים והתנהגויות מקסימות ביניהם, ואני רק מתחרט שאת קולות הנשימה והגירוד וכמובן את הריחות - לא ניתן להעביר בתמונות.
לא קל למצוא דובי קוטב בשטח העצום של שפיצברגן, בעיקר כשהם לבנים על רקע לבן. שני מומחים לדובי קוטב מהצוות שלנו, מאיישים את הגשר לסירוגין ובעוד הם חמושים במשקפות וחושים חדים, מחפשים את הדובים בלי הפסקה.
יותר קל לאתר את הסימנים המעידים להימצאותם של הדובים, ובעיקר עקבות בשלג, שאריות טרף ושחפים שנהביים שבדרך כלל עוקבים אחרי דובי הקוטב. למרות שכבר ראיתי למעלה ממאה דובי קוטב בחיי, כל דוב הוא ריגוש מיוחד לכשעצמו. קשה להאמין שכל כך מעט מהם נותרו בטבע הפראי.
הדוב מראה סימנים שנוח לו עם הנוכחות שלנו
דובי הקוטב תמיד מספקים לנו הופעה מרשימה. לפעמים זה דוב שאוכל פגר של ניבתן, לפעמים אימהות עם גורים רכים ולפעמים זה פשוט זכר שמחפש לו את הארוחה הבאה. כשאנחנו מוצאים דוב, אנחנו מתקרבים לאט לאט וכשהדוב מראה סימנים שנוח לו עם הנוכחות שלנו - אנחנו מורידים שתי סירות זודיאק למים ומתקרבים לאט לטווח נוח לצילום. אנחנו לא נרדוף אחרי דובים, כדי לא לגרום להם לחץ וחשש להתחממות יתר מריצה, אלא ניתן להם להרגיש בנוח איתנו לפני שנקצר מרחקים. זה מבטיח לא רק דוב נינוח, אלא גם צילומים הרבה יותר טובים.
האוניה הקטנה שלנו, פטורה כמעט מכל התקנות שמגבילות את האוניות הגדולות בשפיצברגן. האוניות הגדולות (מעל 50 איש) מוגבלות לאזורים מסויימים בשעות מסויימות וכמובן שבלילות הן לא פעילות מכיוון שכולם ישנים. כשהאוניה הקטנה שלנו היא רק שלנו ואני ראש המשלחת, יש לנו את האפשרות לעשות פשוט הכל. לא מעט פעמים אנחנו יוצאים לשטח בלילה, כשאנחנו לבד לחלוטין וכל האוניות הגדולות ישנות בים הפתוח, ואז חווים את הטבע הגולמי עם תאורה של אמצע הלילה מאחר והשמש כלל אינה שוקעת בתקופה הזו. הצוות המסור של האוניה המונה 11 איש, דואג לתפעל אותה מסביב לשעון כשאין יום ואין לילה. אפילו השף הפרטי שלנו דואג להכין לנו ארוחות ליליות כשאנחנו בחוץ עד 3 לפנות בוקר.
12 איש בלבד יוצאים להרפתקה הזו כל שנה, באמצעות פוטוטבע שהיא היחידה בארץ שמתמחה בהרפתקאות המיוחדות מהסוג הזה. תריסר אנשים שהופכים למשפחה אחרי 10 ימים בקצהו הצפוני של העולם, מול הטבע הכי גולמי ופראי שישנו.
רועי גליץ הוא צלם טבע ומוביל טיולי הרפתקה וצילום. מוזמנים לעקוב אחריו בפייסבוק שלו
