יוון זה לא רק בטן-גב: טיול אוף-סיזן בפלופונז

ההיכרות הראשונה שלנו עם יוון נעשתה מעט לאחר הנחיתה באתונה. לאיש בדוכן השכרת הרכב בנמל התעופה היה חוש הומור בריא, ואז הוא שלח אותנו למתחם ההשכרה – 300 מטר של הליכה עם מזוודות על מדרכה צרה לצד כביש מסוכן, מסע של עשרים דקות ייסורים (שלוש דקות נטו הליכה, 17 דקות של התברברות), כדי למצוא באיזה מהמגרשים מבין מתחמי החנייה נמצאת הסוכנות שלנו. בכל שדה אחר בעולם המערבי היו מחכים שאטל והדרכה מוסדרת. באלפתריוס וניזלוס, מקום שנשמע יותר כתסמין שגילה ד"ר האוס מאשר כנמל תעופה, שולחים אותך ישר לאש. תסתדר בעצמך.

ואז קיבלנו רכב שרוט עם חצי מיכל דלק והבנו – אלה היוונים, עם שתכונתו העיקרית היא כנות, לטוב ולרע. מאוחר יותר גילינו שבעיקר לטוב.

היום קצת קשה לי להאמין, אבל ב-43 שנותיי זו הייתה גיחתי הראשונה ליוון. אתונה הייתה מאז ומעולם רק נקודת פתיחה אווירית בדרך ללונדון, אמסטרדם או ניו יורק. לצד תמונות מלהיבות שאנשים מפרסמים מהאיים, ישב בראש ביקור קודם בלרנקה, שצרובה בזיכרון כשילוב לא מחמיא של דימונה, יפו והטיילת בנתניה. בסיום הטיול גילינו שהקוקטייל הזה אכן קיים באתונה, סוג של נחלת בנימין עם חנויות מותג, אבל למדנו שבעיר הזאת יש קסם שהופך אותה לחיובית בהרבה משאנשים מתארים אותה. מצד שני, היינו שם רק יום אחד, בסיום. מטרת הטיול שלנו הייתה בכלל פלופונז.

תגידו למרבית הישראלים "פלופונז" והם ישיבו "לא מכירים". זה מוזר, משום שחצי האי פלופונז מתחיל בסך הכול במרחק 90 דקות נסיעה מערבה מאתונה וכולל המון מונומנטים היסטוריים, בראשם ספרטה. היום, אחרי הביקור, קל יותר להתנשא, אבל האמת היא שגם אנחנו לא הכרנו. ארבעה חודשים לפני כן קיבלנו מהחמות תמונות בוואטסאפ המשפחתי של בת הזוג והחלטנו שהולכים על זה. זו, כנראה, הפעם היחידה בהיסטוריה של האנושות שמשהו טוב יצא מוואטסאפ משפחתי.

פלופונז, או בשמה הסקסי יותר פלופונסוס, היא חצי אי שטכנית הפך לאי מלא עם כריית תעלת קורינתוס ב-1891. מספרים שאת התעלה העמוקה הזאת כרו עם הידיים. מספרים גם שחובה לעצור שם, אבל כפי שתבינו מיד, כמו האופי היווני החוויה שלנו לא עוסקת בחנופה וגם לא בהיסטוריה (רוצה לומר – לא תקבלו פה הסברים שתוכלו למצוא בוויקיפדיה). רק תדעו שזהו אזור מזוהם, מכוער, עם חנויות מזכרות בשקל, טיפוסים מפוקפקים ומלונות מוזנחים שאין כמעט ספק שמחייבים לפי שעה. התעלה? עמוקה, וזהו בערך. יש מאחוריה היסטוריה? כן, אמרנו לכם ללכת לוויקיפדיה. אם מנטרלים את ההקשר ההיסטורי, לא במתחם המגעיל הזה כדאי להתחיל טיול. גם לא לסיים אותו. אל תעצרו שם.

כעבור נסיעה של כשעתיים הגענו לטולו, כפר חמוד לאללה עם החוף המקסים הראשון ובהחלט לא האחרון שנתקלנו בו. בניגוד לתעלה המבחילה, טולו היא בדיוק הנקודה שבה אתה רוצה למצוא את עצמך אחרי חוויית טיסה מעייפת, במיוחד באוף-סיזן. הרחובות היו כמעט ריקים, ויחד עם הנוף שהשקיף מהחוף על קבוצת איים קרובים ומקסימים, האווירה הרגועה גרמה לנו להרגיש שבינגו, עשינו את ההחלטה הנכונה. על החוף אכלנו בטברנה שהומלצה בטריפאדווייזר והגישה לנו מוסקה עילאית, שרק קלקלה בסטנדרט שהציבה את אלה שבאו אחריה. טולו רחוקה עשר דקות נסיעה בלבד מנפפליו, העיירה הגדולה באזור. אליה נגיע רק בדרך חזרה.

לפלופונז ארבע "אצבעות" בחלקה התחתון. טולו ונפפליו נמצאות במזרחית ביותר שבהן. בשל קוצר הזמן ויתרנו על האצבע השנייה, בה נמצאת העיירה העתיקה מונמבסיה שהיא אחד הסמלים הגדולים בחצי האי, וגם על הרביעית, המערבית ושבהמשכה האי לפקדה. התחנה השנייה שלנו הייתה האצבע השלישית, שכוללת כמה עיירות קסומות ובראשן גיתיו.

הדרך הייתה מפרכת לעתים, במיוחד כשחצינו את ספרטה. מלבד הנכס ההיסטורי ששמה מהווה, כל מה שיש לספרטה להציע הוא פקקים אינסופיים, נהגים עצבניים ובניינים ישנים מורידי זקפה. בטח יש שם המון דברים היסטוריים, אבל כבר אמרנו, וויקיפדיה וזה.

הגענו לפירגוס דירו, מערת נטיפים יפהפייה בקצה המערבי של האצבע. הסיור במערה העצומה בגודלה מתבצע באמצעות סירה, והמחשבה הראשונה שעלתה בראשנו, ולא בפעם האחרונה, היא כמה כיף לבוא לכאן באוקטובר ולא באוגוסט, אז אתה בוודאי מחכה זמן רב לתורך. השיט במערה אורך כ-45 דקות, בדיוק הזמן שבו עצם החלחולת מתחילה לכאוב בשל חוסר תזוזה. מגניב שם. נסיעה של 20 דקות הביאה אותנו לירולימנאס, כפר קצה עם נוף מדהים לים, אבל גם תופעה מוזרה: מסעדות שהן מלכודות תיירים, אפילו שלא הסתובב שם תייר אחד. ספוקי.

משם המשכנו לגיתיו, עיירה נפלאה עם טיילת מעולה ומסעדת דגים משובחת. מי שירצה את שמה ואת שם המלון האדיר שהיינו בו מוזמן לשלוח מייל. עוד יום הסתיים בהצלחה.

חובה להודות, זה היה היום הפחות מוצלח בטיול. בניגוד לכל שאר ההמלצות שקיבלנו, אגם דוקסה, הממוקם בחלק הצפוני של פלופונז היה בחירה שהסתמכה על תחקיר עצמאי. ובכן, התחקיר כשל. התחלנו את הנסיעה למעלה ובדרך עברנו בעיירה הקטנה לבידי, מקום חביב שבו ראינו בפעם הראשונה והאחרונה בטיול ישראלים. הם עשו את המסע על אופנוע ורק סיפרו לנו שלא הפסדנו כלום מכך שלא היינו בקלמטה, העיר ששוכנת בין האצבע השלישית לרביעית. "אילת משודרגת", הם קראו לה. גם אנחנו נתקלנו בהמשך במקום כזה בהמשך.

הפעם לא עיירת חוף הייתה מנת חלקנו, הלכנו על ההארד-קור. אגם דוקסה ממוקם ליד כפר בשם פנאוס, שהדרך אליו קשה ופתלתלה ובאופן כללי האזור הזה מאוד בראשיתי. לפי התמונות ציפינו ללייק טאהו בגרסת יוון, אבל למען האמת האגם הזה חיוור מאוד, בתולי בצורה מוגזמת, כשבנוסף הדרך שעליה גברת גוגל מאפס הורתה לנו להגיע הייתה חרושת חצץ ולא התאים לנו פנצ'ר בסיטואציה הזאת. אם אתם אוהבים קמפינג תמותו על המקום הזה, אנחנו פשוט היינו רעבים ובעיקר לא מאותגרים. בכל מקרה, בחורף אין שום טעם לנסות להגיע לשם. הסיכון לא שווה את זה.

נקודת האור בפנאוס הייתה מסעדה קטנה שבקושי שמעה על תיירים זרים, היא לא מופיעה בטריפאדווייזר. במציאות של היום כמעט בלתי נתפש שתבוא למקום אותנטי ותרגיש שאתה יושב בחצר עם חברים, אבל זה בדיוק מה שקרה. הקציצות והצ'וריסוס היו מעולים, האירוח היה מופתי ואנחנו שבענו וחיכינו לבוקר כדי לברוח מהחור הזה.

חזרנו דרומה ושוב עברנו את לבידי בדרך לוויטינה, כפר חמוד בסביבת קבוצת כפרים אחרים באזור, אליהם הגיעו המון אוטובוסים של טיולים מאורגנים. מצד אחד, היה ממש כיף, מצד שני חשבנו כמה נורא זה טיול מאורגן. כל טיול מאורגן.

ויטינה עצמה חביבה ויש בה כמה טברנות סימפטיות. זה הזמן לספר את האמת על טברנות. הסטיגמה מציירת מקום ישן שמגיש אוזו וחבורת דייגים מזדקנים מניפים את הכוסות ושרים בו בצוותא. זה נכון, כנראה, למקומות שרוצים להנציח את המיתוס, אבל הטברנות שנתקלנו בהן היו ברים מודרניים עם אורות עמומים ומוזיקות קאבר רכות. הטברנה שבה אכלנו לא הייתה מדהימה, המוסקה נפלה בהרבה מזו של טולו והבשר לא התקרב לרמה של פנאוס, אבל האווירה הייתה אחלה. זה מה שחשוב, לא?

הדרך חזרה מזרחה לעיירת הנמל נפפליו (או נפפליון) הייתה שגרתית. כבר התרגלנו לנופים, כך חשבנו. כשהגענו נזכרנו בזוג שתיאר את קלמטה כאילת המשודרגת ונפפליו לא שונה מהתיאור הזה. ענף התיירות שם הספיק "להתלכלך", כך שהתמימות המאפיינת את הכפרים שבדרום ובמרכז לא קיימת. הרבה מחוסרי בית ומבקשי נדבה, יותר מדי טברנות בינוניות וגלידריה שבה קנינו סופגניה דלוחה סיכמו את החוויה. לנפפליו שני חופי רחצה – ארווניציה ביץ' שנמצא בעיירה עצמה ואין בו שום דבר מיוחד, ולעומתו קראתונה ביץ', חוף קסום שמרוחק כ-5 ק"מ, אקזוטי בהרבה וקלאסי לטיולי קרוואנים. שם באמת היה כיף, וזה פחות או יותר הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על העיירה הזאת. בחורף פשוט אל תתקרבו.

בחרנו לישון באפידאורוס, כפר קטן שבסמוך אליו נמצא אתר ובו התיאטרון הענק. כשהגענו בשעת אחר צהריים מאוחרת, מתחם התיאטרון כבר היה סגור, אבל לא באמת רצינו להיכנס, רק לסמן וי. העסקה "מה נעשה? לא יכולנו להיכנס" שירתה אותנו, כי באיזשהו שלב בחיינו מישהו הרי ישאל. הכפר עניין יותר. הוא קטן ויפהפה, שוכן למרגלות לשון ים. המסעדות בו בינוניות עד גרועות וגם הוא ניזון מתיירים פראיירים שחושבים שיקבלו ארוחה טובה יותר מזו שהוגשה להם, אבל הנוף, החוף והאווירה שווים את זה. בנוסף, השתכנו במלון חדש לחלוטין שהשקיף על הכפר ועל הים. הוא היה לא פחות ממדהים.

טוב, באתונה כולם היו ואין טעם להרחיב. אנחנו אהבנו מאוד את המרכז, הרבה פחות את מה שמסביב. מבחינה קולינרית הסתמכנו על שתי המלצות של נדב בורנשטיין מ"הכי טעים בעולם" לארוחת צהריים ולקינוח, ולמדנו שאפשר לסמוך על האיש. שוק הבשר הדוחה שם הופך כל קרניבור לחצי טבעוני ורוכבי האופנועים שנוסעים נגד התנועה גרמו לנו להבין שגם באור ירוק אתה מסתכל לצדדים ובעיקר נזהר.

אחרי שבוע טסנו חזרה לישראל. דבר אחד אפשר להגיד על יוון: את כל הנופים שאנשים טסים עבורם 15 שעות, מכביש 1 בקליפורניה ועד חופי גואה, אפשר לראות במרחק של פחות משעתיים טיסה. עוד נחזור אלייך, יוון, וזה כנראה יקרה כבר בשנה הבאה.