רוי אייברהמס (Roy Abrahams), עובד הייטק בן 25 ולורי דריבן, יינית בת 28. מגיעים ממלבורן, אוסטרליה.
היי לכם. נראה לי שהסתדרתם כאן מעולה על הספסל בשדרה, עם הבירות והסיגריות והנשנושים. לא נראה שאתם מתכוונים לזוז מכאן בעתיד הקרוב.
(רוי): "ברור. מכל הדברים, הטיולים והבילויים הכי יפים ומיוחדים שראיתי בישראל בשלושת החודשים האחרונים, אין כמו לשבת בערב בשדרות רוטשילד בתל אביב ופשוט להביט על האנשים. זה ממכר. זה בילוי אולטימטיבי".
שלושה חודשים בישראל? שמע, כבוד.
"תראה, אני יהודי. הגעתי לגיל 25 ורציתי שינוי גדול בחיים. בעיקר רילוקיישן. את ישראל אני מכיר מביקורים מהילדות שלי, וכיהודי, קל מאוד לשהות כאן מבחינה ביורוקרטית. אז ישראל".
אז באת בזכות הביורוקרטיה?
"ממש לא. באתי כי החיים פה מדליקים. אתה יודע מה אני עושה כבר 3 חודשים? מסיבות, ים, מסיבות, ים. זה כיף אדיר".
כמו המסיבות של מלבורן?
"איך אפשר בכלל להשוות? תבין, שם אתה כל השבוע מחכה לסופשבוע כדי לצאת ולבלות. פה אתה לא מחכה לכלום, פשוט כי כל יום יש משהו - מסיבה, חברים, דברים כאלה. זו חגיגה מתמשכת. וגם קמפינג. אני משוגע על קמפינג ופה אני עושה את זה הרבה, בעיקר כשאני מרגיש שהעיר קצת משתלטת עלי ואני חייב לצאת לטבע".
איפה אתה עושה קמפינג?
"בעיקר בחוף דור ובחופי הכנרת. הכנרת היא מקום מושלם. מושלם!"
תסביר?
"הנוף, האווירה, ההיסטוריה, הצבעים, הכל. אפילו הטמפרטורה של המים היא אידאלית. ואז, עם כל החגיגות והקמפינג והבילויים, הגיעה לאחרונה תקופת החגים, ונשארתי המום. אתה פתאום קולט שישראל זו קהילה אחת גדולה ומלוכדת, כמו שאין באף מקום בעולם. אני גר עכשיו בדירה בכרם התימנים. ביום הכיפורים ירדתי לרחוב כדי לטייל בעיר - ונדהמתי. כולם על אופניים, כולם אומרים שלום זה לזה. גם זרים גמורים. יש פה מין תת-מודע קולקטיבי שכזה, כך שכולם קשורים אחד לשני. הנה, תשאל את לורי. גם עלייה החגים בישראל מאוד השפיעו".
היי לורי. אגב, גם את יהודייה?
"כן, אבל בלי קשר, החגים השפיעו עלי והפתיעו אותי. שנינו ממש לא מאמינים, אבל אתה לא יכול להישאר אדיש. אתה רואה אנשים שלא מאמינים בכלום, פתאום קמים ובונים סוכה. היה לי קטע: עליתי לאוטובוס לפני יום הכיפורים, והנהג אמר לי 'גמר חתימה טובה'. כל כך התרגשתי. ואז קלטתי עוד המון מקרים שבהם אנשים אומרים את המשפט הזה אחד לשני ומתכוונים לכך. אז גם אני התחלתי להגיד 'גמר חתימה טובה' לכל אחד ברחוב. אפילו לערבים. זה היה מצחיק. הם זרמו עם זה ואיחלו לי בחזרה..."
הבנתי שגם את נמצאת פה שלושה חודשים. את עובדת?
"אני עובדת בתור יינית ביקב. זה גם המקצוע שלי ועשיתי זאת באוסטרליה".
טוב, זה רק מתבקש שתתני ציון ליינות הישראלים. דעתך?
"יש כמה יינות ישראלים מאוד מוצלחים. וזה הישג שאסור לזלזל בו, במיוחד במדינה עם היסטוריה כמו ישראל".
מה זאת אומרת?
"אני מדברת על שורשים עמוקים של תרבות יין - שחסרה כאן. במשך מאות שנים שלטו פה הטורקים, אז לא היה כמעט יין. ואז קמה המדינה, ואנשים הכירו בעיקר את היין לקידוש, שהוא יין מתוק, כזה שמתאים לכל טעם. מתנאי פתיחה כאלה, לא פשוט לצמוח. ולשמחתי המצב משתנה לטובה. כן, יש פה יין מצוין. אבל גם אני, כמו רוי, חושבת שהקהילתיות בישראל מיוחדת במינה. ואת זה אומרת לך מישהי שטיילה בהמון מדינות בעולם. הנה, אפילו פה, בשדרות רוטשילד בתל אביב, לפני כנסת השבת, יש אנשים טובים שמשאירים חלות טריות על הספסלים, כדי שמעוטי יכולת ייקחו אותן. זה מדהים!".
תגידי, טיילת קצת בארץ בזמן הזה?
"ברור. אני חובבת טיולים מושבעת. המקום שאני הכי אוהבת בישראל הוא קיבוץ דן. יש שם שילוב של אנשים מיוחדים יחד עם טבע מיוחד. אתה יושב ונהנה מהחיים בעודך טובל בנחל דן. ואז אתה נוסע קצת, מגיע לגולן, יושב עם דרוזים ואוכל פיתה דרוזית עם זיתים ושמן זית מול הנוף. מה צריך יותר מזה? ופיתה דרוזית, אגב, זה דבר מעולה".
למדבר ירדתם?
(רוי): "בחייך, מדבר יש לי באוסטרליה כמה שאני רוצה. בישראל, אין על הצפון".
(לורי): אני דווקא טיילתי בדרום. אהבתי במיוחד את עין גדי ואת פארק תמנע. יש בו נופים בלתי נשכחים".
תגידו, אחרי שלושה חודשים עם כל המסיבות והשיגועים שלכם - היו לכם קשרים מעניינים על ישראלים? ישראליות?
(רוי): "אני אגדיר את זה במילים פשוטות: הישראליות הן מאוד קשות, והישראלים - כולם אחים. אתה מבין בדיוק על מה אני מדבר, נכון?"
(לורי): "תראה, כבר יש לי כמה אקסים ישראלים. אני אוהבת את הישראלים. יש להם הרבה כבוד לאישה שאיתם. המון כבוד. מה שכן, גם כאשר הם בוגרים, הם עדיין מעין 'ילדים של אמא שלהם' כאלו. הקטע הזה לא עובר להם. ומצד שני, יש להם המון ביטחון עצמי בקשר עם נשים. המון! הם בטוחים בעצמם ברמה שלא ראיתי במקומות אחרים בעולם. יש להם חוצפה. במדינות מערביות רבות, הגברים הם קרים. הם לא יפנו אליך גם אם הם ממש ירצו לעשות זאת. פשוט אין להם אומץ. ופה? אין בכלל שאלה. אם הם מתעניינים בך, הם יפנו אליך. אני אישית מעדיפה את הגישה הזאת. אין בכלל ספק שזו הגישה הנכונה, בהנחה שעושים זאת בנימוס ותוך מתן כבוד".