"סקס, סמים וסלקציה": ישראלי במועדון שהכי קשה להיכנס אליו בעולם

עצרו הכל! לפני שאתם קוראים את הכתבה הזו, שימו את זה ברקע. ותגבירו.

בכל טיוליי, לא חשוב היכן, ביקרתי בבתי כנסת. לא מפספס שום הזדמנות לטעום טעמה של קדושה - כמו גם לדרוך בהיכלי הקודש של סצנת הקלאבינג העולמית. רק אחד מכולם הוא בית הכנסת, הכנסייה והמסגד של חובבי המוזיקה האלקטרונית.

רבים הכינו אותי לביקור במתחם המפואר והראשי של סצנת הלילה בברלין, יש שיטענו בעולם כולו. אך אף אחד לא הכין אותי לטור האנשים הארוך שהשתרך בכניסה. השעה 4:00 בחוץ קור מקפיא וחודר עצמות. אף אחד לא עוקף, אף אחד לא צועק, בכל זאת מדובר באתר בסדר גודל עולמי, צריך להתנהג בהתאם, חשבתי תוך כדי התקדמות איטית ורעידות קצובות.

בכל ערוץ אינפורמציה קפץ לנו ישר השם "ברגהיין" - חובת ההגעה לא משאירה אצלי מקום לספק: אני רוצה להיכנס פנימה. זה מחלחל בי מהלינק הראשון לכתבה שקראתי ועד עתה, כשאני עומד נרגש במרחק 50 מטר מהכניסה, לפני עוד עשרות אנשים נלהבים כמוני.

במהלך ההמתנה בתור, המתח מורגש באוויר. זה מתקדם לאט. רבים נכנסים. הרבה אנשים חוזרים על עקבותיהם ממש בצמוד לתור שרק כרגע עמדו בו. שלוש בחורות יפהפיות שחיכו כמה שורות לפני, מקבלות את המשפט המפחיד מכל: " NOT TODAY". היד של הסלקטור מתרוממת יחד עם המשפט המבעית ומראה לחבורת הבנות את הכיוון החוצה מהתור. ככה זה בברגהיין. את הקושי שבכניסה כולם מכירים. אין חוקים. אין שיטתיות. אין אפליה. ההיפך הוא הנכון. טוענים, וכאן חשוב לציין שאף אחד לא באמת יודע, שככל שאתה יותר רחוק מהמיינסטרים ככה הסיכוי להיכנס עולה. ככה זה שאתה רוצה להיכנס להיכל הקודש של סצינת מוזיקת הטכנו.

אני מדליק עוד סיגריה של מתח. ביינתים אני מסתכל סביבי. מצפייה באנשים שהיו לפניי והצליחו להיכנס, נראה שבכל זאת יש כמה דברים שמשותפים לכל אלו שנכנסו - הם חשבו על הכניסה למקום לפני שהעזו להיעמד מול האדם המקוקע ועמוס העגילים שממוקם בדלת הכניסה. כל ניסיון להיכנס לפרטים ייכשל. אם בכל זאת ננסה, בגדים שחורים - חובה, קבוצות קטנות ואף התפצלות לבודדים - חובה, אקססוריס מדליקים, בגדי עור - יתרון. מעבר לדברים אלו אין לאף אחד באמת מושג מה יגרום לכניסה.

הברגהיין ממוקם סנטימטר מקטע מחומת ברלין שנותר על תלו, בין שכונת קרויצברג לפרידריכסהיין (ומכאן שמו), בין סופרמרקט סיטונאי ענק לתחנת הרכבת המרכזית של מזרח ברלין לשעבר. למועדון אין כניסת אח"מים או מוזמנים. כולם עומדים בתור. כולם חרדים לכניסתם. זה מה שהופך את הכניסה לכל כך מלחיצה.

הגיע תורנו להיכנס. אחרי המתנה של כמה שניות בה סרקו אותנו בעיניים בוחנות ואני בינתיים הבנתי חרדה מהי, סימנו לי בהנהון ראש והינף יד להיכנס. בלי דיבורים נכנסתי פנימה. כל הפרפרים בבטן השתחררו. הרצון העז להיכנס ואי היכולת לשלוט בכך, גורמים לנכנסים פנימה להרגיש שעוד לפני שרקדו דקה על רחבת הריקודים, הם זכו. בגדול. כבר בכניסתי פנימה יש תחושה שאני חלק ממשהו מטורף. אלו שנכנסים שמחים לשלם את 16 האירו מחיר הכניסה. וכך גם אני. בכניסה אני עובר בדיקה יחסית קלה ושמים לי מדבקות על המצלמה הקדמית והאחורית של הסלולר. בברגהיין יש חוק אחד - אסור לצלם. מעבר מזה, הכל בפנים מותר. מה מותר אתם שואלים? אם בזה חשקה נפשכם, תוכלו למצוא במקום סקס בין כל המינים וסמים מכל הסוגים.

החיבור לא קורה ברגע הראשון, ואני יוצא לסיור במקום. הקומה הראשונה בנויה בצורה פשוטה ומינימליסטית - הרבה בטון. הגודל והעוצמה סוחפים את כולם. העייפות מהיום הארוך מערפלת אותי פתאום. אני מנסה להתנגד לה, לדחוק אותה בשל המעמד. התקרות הגבוהות במקום, סוגרות עלי וגורמות לי להרגיש שהעייפות מכניעה אותי. אני שותה כדי להתרענן, בקבוק אחרי בקבוק אך לשווא. ברגע אחד אני מבין שהפעם האדרנלין לא יבוא לעזרתי. אני מוותר ומחליט לצאת חזרה למלון.

אולי נחזור, אני אומר ומקווה שה"אולי" יהפוך למציאות. השעה 7, בחוץ התור עוד ארוך, אנשים מתעקשים להיכנס, לא רוצים לפספס. אני מסתכל עליהם מהצד ומבין שזה יקום מקביל; האנשים, התלבושות, האיפור, עירבוב השפות. כולם כאילו דומים. בפנים מגלים כמה כל אחד שונה. הרחובות עדיין ריקים. אני מזדחל לעבר תחנת הרכבת ועוצר לקנות כמה לחמניות, למלא את החלל בבטן שהיה שמור ומיועד לחוויה. בחוץ גשם, אנשים ממאנים לצאת, כך גם אור היום.

יום המחרת הגיע. אני מחליט ללכת שוב. הפעם הכניסה עבורי חלקה. זאת בזכות החותמת שעל ידי, ואיתה אני מדלג על התור במעיין יוהרה ונכנס ישר לתוך המתחם. אני קופא במקום. שכחתי שאתמול ההתרגשות הארוכה הכינה את גופי ונפשי לקראת מה שקורה בפנים. הכניסה המהירה היום השכיחה את גודל המעמד ועתה אני לא מצליח לשחרר את איברי גופי שקפאו. אני ממשיך לעמוד עוד כמה רגעים בכניסה עד שרגלי מסכימות להתחיל ולעלות במדרגות לעבר הקומה הראשונה - הרחבה הראשית - פה הכול מתחיל (ומסתיים).

אני ממשיך ללכת לכיוון האגפים שם מוצבות פינות ישיבה לאנשים שצריכים הפסקה מהאינטנסיביות של המקום. אבל לא רק, לפעמים הפינות הללו רק מכניסות אותך יותר עמוק לכל מה שקורה פה. בהסתובבות באזורים שלא מיועדים לריקוד, ניתן לראות הכל. פנייה קטנה הצידה מהרחבה הראשית תוביל אתכם ואתכן אל חדר החושך. אם נכסתם לחדר הזה תצפו למגוון ידיים שיישלחו לכל איברי גופכם. אחרי כמה רגעים, כשהעיניים שלכם יתרגלו קצת לחושך, והאוזניים יתחדדו על הנעשה בחדר, תוכלו לשמוע ולצפות בזוגות ולעיתים בקבוצות מכל המינים שמביעים את אהבתם בעמידה, בישיבה ואף בשכיבה על ערסלי עור.

שהייה קצרה במתחמי השירותים הרבים שהמקום מציע, תבהיר לכם איך מרבית האנשים מחזיקים מעמד באינטנסיביות של המקום. עמידה קצרה במשתנות מספיקה בשביל שהדילר הראשון יגיע ויציע ממגוון הסמים שמוכרים במסיבות שכאלו. המחירים לא זולים, אבל מה לא יעשו אנשים שרק רוצים לנתק מעצמם את כל העכבות ולשרוד סשן נוסף של ריקודים ביקום מקביל, לעיתים במצב תודעתי אחר. בהחלט תחביב מסוכן.

לתאי השירותים נכנסים קבוצות של אנשים במטרה אחת (או לפחות עיקרית), לצרוך את הסמים שקנו רגע לפני. יהיו כאלו שיבואו עם ה"אספקה" מהבית. אלו אשר יעשה כן, ייאלצו להחביא את הסמים שהביאו באזורים שלא ניתנים למישוש בכניסה למועדון. קבוצה אחרי קבוצה נכנסת לתאים לדקות ארוכות. אלו הממתינים בחוץ ומחכים לתורם יביעו את מורת רוחם לזמן ההמתנה הארוך בדפיקות אינטנסיביות על דלתות השירותים. כאשר יגיע תורם להיכנס, הדפיקות יהוו רק רעשי רקע משעשעים לפעילות שלשמה נכנסו. כשיצאו מהתא וחיוך גדול על פרצופם, כל מה שירצו זה לחזור לנשום את צלילי הבסים שלא עוצרים לרגע.

אני עולה לקומה השלישית שידועה בכינוייה הפנורמה. גם פה ישנה רחבה גדולה, פחות מלחיצה, יותר מעוצבת, צפופה לא פחות מחברתה הנמצאת תחתיה. מקור השם אגב, מגיע מכך שבשעות היום פותחים קצת את התריסים בחלונות של הפנורמה וקרני אור חלשות משתלטות על הרחבה הססגונית (בסצינת הטכנו הסליזית זה לא דבר של מה בכך). אני נפעם מהמגוון שהמקום מציע - שתי קומות, שני מניינים, שני נוסחים. אלוהים, והדי ג'יי!

אני מתחיל להרגיש את הקצב, הריחות נדבקים בי, האווירה מחשמלת אותי. התקרה שרק אתמול סגרה עלי את עייפותי, מגוננת עלי בעוצמתה. אני מרגיש בטוח להכניס את עצמי לעדר האנשים שמסודרים בשורות סימטריות. כל אחד מנסה להגיע כמה שיותר קדימה, שם, עומד ומנצח על הכל, החזן. מאחורי שולחן מוגבה הוא עומד עם כל הציוד הנדרש לו. שם כל הצלילים נוצרים, שם השורשים מתחילים להנביט את המנגינה שברקע. אני מרגיש שבניגוד למקרים קודמים בהם אני נשאב לשורות האחרונות הפעם העמדה הקדמית קורצת לי. קוראת לי אליה בצלילים קבועים, רק הטונים משתנים ואני איתם בקצב אחד מתקדם בין השורות.

מקדימה הכול מתעצם. אני מרגיש שהחושים שלי מתחדדים בצורה קיצונית; הריחות, הטעמים, הצלילים. אני מריח את ריח התשוקה העזה שמאפילה על ריח זיעת האנשים שעומדים בצפיפות שכזאת. אני מריח את ריח ההתמסרות של האנשים. אני מבחין בשינויים הקטנים בטונים, ועל אף שאין זה שגרתי אני מצליח לטעום את הקצב ולהריח אותו. אני מרחף, ידיי מורמות למעלה, גופי מתנועע קדימה ואחורה, עייני מדלגות בין מצביהם האפשריים - רגע פתוחות, רגע סגורות. אני מבין את האנשים סביבי, הם מדברים אלי בתנועותיהם, בלי מילים. מסבירים לי בהבעותיהם שאני חייב לחרוט את רגעי ההתייחדות האלה. לנצור אותם בליבי, הם לא יחזרו לעולם. הם מזהים את ההתרגשות הבתולית שלי ונהנים לחלוק אותה יחד איתי מלמדים אותי את התנועות המקובלות - איך מזיזים את הרגליים ומה עושים עם הידיים. אני רוצה לבד, והם מבינים.

ברגע אחד הם נעלמים כלא היו, ואני מוצא את עצמי לבד. מתרגל את התנועות שלימדו אותי זה עתה. התבודדות, חברותא, דיבור, שתיקה, צעקה. מכופף, זקוף, קדימה, אחורה, בידיים פתוחות ומורמות, בידיים קפוצות אגרוף ומושמטות. בעיינים סגורות אני מבין מהי לגיטימיות.

אני מרגיש בפלנטה אחרת, כמו תפילה. רגליי שקודם קפאו על מקומם מסרבות עתה להפסיק ולזוז. תוך כדי התקדמות לשורות הראשונות אני חושב לעצמי בביטחון מלא שלרגליי קל עכשיו הרבה יותר לשאת במשקל גופי שהוריד מעצמו קליפות רבות. השלתי את הגינונים, אין בהם צורך במקום הזה. המגננות נהדפות אחורה תוך כדי ההתקדמות לעבר שורשיי הצלילים.

פילסתי את דרכי לשורה הראשונה. אלפי אנשים בעורפי נותנים לי מקום. מסמנים לי במבטיהם שקיבלתי את המקום בכבוד. חידדתי את חושיי, למדתי כהלכה את התנועות, השלתי בבטחה את המניירות, התקדמתי בקצב הנכון לעבר השורה הראשונה בלי לפגוע, לדחוף או לרמוס אף אחד בדרך. "ככה עושים את זה נכון", הם לוחשים לי, "ככה עושים את זה נכון", הם צועקים הפעם. אני מחייך במבוכה וממלמל - ככה עושים את זה נכון.

האורות מתחילים להידלק. אני מסתכל בשעון ורואה שהשעה 11:45. בבוקר! סיום המסיבה בברגהיין הוא טקס שאנשים המליצו לי לא לפספס. כל שבוע ביום שבת בלילה זה מתחיל ונמשך עד ליום שני לפני הצהריים. ביום ראשון לקראת הצהריים מתחילים להגיע המקומיים, אנשי הסצינה האמיתיים. הדיג'ייז הגדולים מגיעים והאווירה מקבלת גוונים חזקים עוד יותר. הדיג'יי האחרון מנגן ברצף בכל 12 השעות האחרונות ובסוף הוא מניח את נשמתו על מגש הצלילים. אי אפשר להישאר אדיש. זה ממכר. זה כבר זורם בדם. זה מיסטי. קדושה ממלאת אותי.

עכשיו אני מבין למה כולם מחכים, על מה כולם מדברים.

ברגהיין הוא המועדון מספר אחד בעולם.