זה התחיל בהצעה מפתה במיוחד, "קאפונקה, לך תהנה בתאילנד, הכל כלול בחופשה אקזוטית שבה ישלבו את קסם המזרח עם קצת ספורט וריצת מרתון אחת. מה אכפת לך, רק תבחן ותצחק על הכל מהצד". בסדר, אני, כושר, במה חטאתי? הרי הקשר היחיד ביני לבין פעילות מאומצת שקשורה לארץ האיים שבמזרח הרחוק, הוא העובדה שאני מדמה את גופי ל-נודל, האטרייה העסיסית שזוללים שם בהנאה מרובה יחד עם ירקות ושיקוצים.
אבל כאשר לשכת התיירות של תאילנד ("TAT") מזמינה לחוויה של פעם בחיים במרחק חצי עולם מישראל, קשה לסרב להצעה המפתה, כי אם כבר לכתוב על נופש תחת השמש, למה לא לעשות זאת בליווי פוט מסאז' איכותי, המטעמים החריפים בשוק מקומי או כמה רגעים של ליקוק קוקוס ומנגו בבגד ים.
אז זהו, שאז עוד חשבתי שתדמית חופשת המרגוע האולטימטיבית, תידבק למסע הספורטיבי - אבל שבוע אחר כך? החוויה הסתיימה במחסור בשעות שינה ושניים, שלושה קילוגרמים פחות, אבל לא בגלל רגעי "איכות" בחדר הנוחיות. מה קרה בין לבין? הו מיי בודהה!
למתוח שריר ולעוף כמו... קוף
כן, הלכתי על זה, כך שבתום טיסה שנמשכה (ונמשכה ונמשכה), זה קרה: נחתי היישר באי פוקט, הגדול שבאיי דרום המדינה למול ים אנדמן, מינוס מסיבות פול מון (שבכלל מפורסמות באיים מהעבר השני של תאילנד), פלוס גשמי מונסון מרעננים בעונה הלוהטת שנמשכת לאורך כל השנה.
יעפת הטיסות? הפכה לתדהמה כשגיליתי שהריזורט הראשון בו אשהה, Thanyapura Health & Sports Resort הוא למעשה סוג-של-כפר מושלם עבור ספורטאים אדוקים, שכולל בריכה אולימפית, כמה מגרשי טניס ומשחקי כדור ענקיים, חדרי כושר ואימוני טריאתלון לצד שיעורי אגרוף תאילנדי (אותו שרת התיירות והספורט של המדינה מנסה לקדם כענף אולימפי רשמי).
רגע, זה אומר שבאמת אצטרך לזוז? התשובה היא ברור שכן, כיוון שבמהלך 24 השעות הראשונות קפצתי בין מתיחות בלתי אפשריות בשיעור יוגה מול נוף של עצי הגומי ומטעי האננס העוקצני (מי ידע שהעלים של המתוק הזה כל כך שורטים), לשיעור פילאטיס עם שלל ליידיז במלון המאובזר ומסע אופניים מלהיב בין שבילי האי הענקי. את השמש? ראיתי הרחק מקו חוף הים, אבל היי, לפחות ניתן לפצות על השרירים הדואבים במסאז' הדגל של הספא המפנק במלון, או למעשה, הסיבה שבגללה מאות אלפי מתושבי ארץ הקודש מגיעים מדי שנה למדינה.
עם זאת, לא אימוני זומבה ולא קוקטייל מרענן על שפת בריכה יכלו להכין אותי לעובדה, שכמה שעות אחר כך אתלה מעל צמרות עצי ענק בני מאות שנים שמגיעים לגובה של עשרות מטרים, מרצוני הפרטי, תוך כדי גלישה באומגה או ניתור מבמה אחת לאחרת - שממוקמת במרחק של פחות או יותר 15, כלומר 30 מטרים (!) ממנה. אבל זה קרה, כך שבין האטרקציות המשובחות לחובבי האקסטרים על האי האקזוטי, נמצא אתר Hanuman World, שמציע לבני האנוש לחוש כמו קופיפים לכמה רגע של חוסר שליטה והתגברות על פחד הגבהים, תוך כדי גלישה, סנפלינג וניתור ביער, כשהכל מאובטח ומודרך. כל עוד זכרתם להפעיל ביטוח הנסיעות האתגרי לפני שהרתמה נקשרה לגופכם, תחוו כמה זה משחרר, כך שאחרי הפעם הראשונה, המסלול שנושק לשמיים יגרום לכם לזנוח את חלום הבלהות ולדמיין שאתם ציפור גן עדן. פחדנים, זה כיף.
טוב, רטוב מאוד
עוד לא הותשתי מספיק? בין ארוחה ספייסית אחת למופע ליידי בויז אקלקטי שבו לא פחות מ-100% מהמציגים "עוברים אישה" (נראות ביונסה, למרות שלא נולדו עם רחם כמו גאגא), הספקתי גם לבחון מפלים בשמורת טבע שלווה ולעבור מסע מטלטל בנהר שוצף לא קטן כלל וכלל - שבמהלכו המדריכים המקומיים מאוד נהנו מהעבודה שהחלקתי (באלגנטיות של פיל בחנות פסלוני בודהה מחרסינה) לתוך הסירה המתנפחת בכל פעם שהתנגשו בסלע באופן מכוון, מאוד.
החליפו את "החלקתי" במהלך שיט הרפטינג הקשוח ב"נפלתי בצווחות שגם ככה הגשם מרטיב אותי ולמה הייתי צריך את זה, אני עומד למות כשאני עטוף במצוף" ודמיינו בעצמכם איך זה הרגיש, אבל היי, זה קרה כשאני לובש בבגד ים, כך שחשתי אקזוטיקה לרגעי ספורים.
לא משנה כמה מפנק היה The Slate Resort, מלון היוקרה המרהיב ורחב הידיים הנוסף שאליו הגענו (בו כל חדר כלל גם אמבטיה חיצונית בגן פרטי או מרפסת ענק, בעוד שאל המסעדה המהפנטת שלו מגיעים אך ורק ברפסודה מוקפת לפידים, משל השתתפתם בפרק של "הישרדות"), או כמה אזור "פאטונג", רובע החטאים המקומי המפורסם מלא בנשים וגברים שמנוניים שמתים ללטף אותך רק כדי שתשב לדרינק בבר הסליזי שלהם - שום דבר לא ריגש באמת כמו האירוע שלשמו תאילנד שלחה את אלה מההולי-לנד לפוקט: מירוץ המיני-מרתון המקומי השנתי, בו השתתף האלוף הישראלי ושיאן העולם בריצת מרתון לקטועי רגליים, איתן חרמון.
הגיבור הישראלי הכי צנוע, שזכה למלא תפקיד מרגש גם בטקס פתיחת משחקי המכבייה השנה, הוא נכה צה"ל שנפצע במהלך מלחמת לבנון השנייה, שלא רק גרם לחברי משלחת ישראלית מפונקים לצאת מהמיטה באישון לילה כדי להזניק אותו בקריאות עידוד לפנות בוקר, אלא הפך למיני-כוכב מקומי כשהתראיין לשלל כלי התקשורת סקרנים במדינה המרוגשת - ממש רגע אחרי שחרמון התעטף בדגל ישראל כשהגיע לקו הסיום בזמן של 1:31:23 שעות. אני? בזמן שהרצים הזיעו, הייתי עסוק בנענוע האגן לצלילי המוזיקה בצד המסלול. שאר אלפי המשתתפים מרחבי העולם יכולים לרוץ עד שיגיעו למיליון, או משהו.
בדרך הביתה עוצרים בבנגקוק
טוב, אז יושבי סיאם אוהבים ספורט, משמעת וכל הכיף הזה, מטיולי אופניים בני יום ועד למסעות בני חודש ימים על גלגלים, דרך קירות טיפוס, אמנויות לחימה ומדיטציה, סקי מים באגם ענק (כמו שניתן לחוות בפארק Anthem Wake, שמארח מפעם לפעם גם נבחרות גלישה ישראליות). אבל מה עם הפינוק של ארץ הפילים, השופינג האטרקטיבי, העובדה שיש ישראלים שרק השם "בננה לוטי" מפעיל את בלוטות הרוק שלהם? אז זהו, שלפני הטיסה ארצה, הספיקה גיחה קצרה לבירת תאילנד כדי למצות את החוויה.
בכל זאת, ריצה (אבל פיזית) מסיור לילי מודרך בין כמה שעות בהוט ספוטס הקולינריים של בנגקוק, שם דגמנו סלט סום טאם לצד דרינק מקומי, למלון המכובד Anantara Siam Bangkok, שהמשיכה בקפיצה למועדון מקומי ואז יקיצה משינה קצרצרה לסיבוב רכישות חפוז בקניון בנגקוקי מבריק - והכל כשאתה מתנייד על "טוקטוק" או טקסי-קטנוע בכביש סואן, עשויים לגרום לאדם לרדת גרם או שניים במשקלו, רק מהחיפזון. למה למהר? כי יש טיסה שצריך לתפוס, פגישה עם ה"מירי רגב" המקומית, או העובדה שלא קנית אפילו שקית אורז אחת כדי להביא לדודה הפולנייה ולא נעים וחייבים, כמובן.
רציתם ספורט? קיבלתם אדם חטוב שחזר הביתה עייף קצת יותר, אבל מלא בשפע רעיונות כיצד להתחטב בתוך החגיגה הטרופית, עם המלצות לזיכרונות שאינם רק עוד פס שיזוף או מפגש עם מדוזה תחת עצי דקל, והמון דרכים לחוות את פארדייז, אבל על הדרך גם להתמלא באדרנלין. ספורטי בערך, אבל עם הרבה ספייס.
