ניו יורק של אירופה: חופשת קיץ בברלין

אנדרטת השואה שהפכה לאתר לסלפי, הטורקים שממשיכים לתמוך בארדואן, המקומיים שמשתזפים על גדת נהר השפרה והמתנה של שעות בתור ל-Berghain. יגאל לרנר חזר מברלין של הקיץ, שם את כל הקלישאות בצד ומראה מיהי באמת

יגאל לרנר
"את המסע אל תשוקותינו לאירופה נכון להתחיל כאן". שער ברנדנבורג בברלין (צילום: מערכת וואלה! NEWS, יגאל לרנר)

עשרים שנה של שעמום קיבלתי
על שניסיתי לשנות את הכללים
אני חוזר לנקום על כל מה שעברתי
קודם במנהטן
אחר כך בברלין.


כה כתב ל. כהן זצ"ל, תרגם את זה יפה קובי מידן. שמונה שנים אחרי הצעת הנישואין מעל פסל החירות במנהטן, קיבלתי את ברלין, היציאה הראשונה שלי מחוץ לגבולות הארץ כאב לשלושה, וגם שם התעסקתי בהם... בעיקר במזוודת המתנות.
באווירת איחוד ירושלים, אלו ששת הימים שלי, בברלין. חזרתי ממנה במסגרת משלחת אנשי תקשורת מטעם המכון הגרמני בבית רוטנברג החיפאי, עם "טעמם החריף של רגשות מעורבים", כפי שהיטיבה לתאר פרופ' פניה עוז - זלצברגר, בספרה "הישראלים, ברלין":

"ברלין, מיטיבה זכור יותר מכל ערי גרמניה, נושאת את צלקותיה בגלוי. את המסע אל תשוקותינו לאירופה נכון להתחיל כאן". כך עשיתי.

טוב לדעת (מקודם)

איך צפוי להיראות עתידנו בעידן הרכבים האוטונומיים?

יניב הלוי
לכתבה המלאה
הקרבה הגיאוגרפית של האתרים מאפשרת לטייל בעיר ברגל. עמוד הניצחון של ברלין (צילום: מערכת וואלה! NEWS, יגאל לרנר)
בגלל הבטחון, יש להזמין ביקור יום קודם. צילום מגג הרייכסטאג (צילום: מערכת וואלה! NEWS, יגאל לרנר)

היתרון בטיסת בוקר מוקדמת משאיר חצי יום ל-sight seeing התיירותי והסטנדרטי, שאיך לא, קשור לאירועי המלחמה וההשלכות שבאו אחריה. הקרבה הגיאוגרפית של האתרים מאפשרת לעשות זאת רגלית: צ'ק על הצ'ק פוינט צ'ארלי, שער ברנדנבורג המרשים ממנו יצאו צעדות הלפידים הראשונות של הנאצים בשדרה היפה אונטר דן לינדן (כיום צמוד אל השער חדר שקט, נקודה למחשבה), התצפית מהרייכסטאג (חינמי אך בשל סידורי בטחון צריך להירשם לפחות יממה לפני) והחומה - מתוך 155 קילומטרים, מפוזרות חתיכות ממנה כמזכרת ברחבי העיר, המקטע הארוך ביותר באורך 1.3 ק"מ נשמר באיסט סייד גלרי.

מאז 1989 ברלין המחולקת חזרה לשמש כבירת גרמניה. בצמידות לרייכסטאג המשופץ שוכנת אנדרטה של האומן הישראלי דני קרוון לזכרם של הצוענים שנספו, ובמרחק ראייה משם שוכנות בדממה זועקת 2,711 קוביות הבטון באנדרטת השואה, עליהן בני הנוער (כנראה הדור השלישי) דואגים לסלפי ובהמשך ללבן את מושג הסליחה במפגשים משותפים.

מאחוריהן נשאר השלט שמספר על הבונקר של היטלר שכוסה, פן יהווה אתר עליה לרגל לניאו-נאצים ויפריע את מנוחת תושבי הדיירים בשכונת המגורים הסמוכה.

לוואקום שנוצר בעקבות נפילת החומות נכנסו, מלבד ההלם והתקווה, גם היצירה (מוסיקת טכנו) ואומנות הרחוב (גרפיטי) שמאוד נוכחת ברחובות הבירה ואפילו על קרונות הרכבות.
את ניו יורק של אירופה כדאי להכיר מתוך עיניים מקומיות. בחרתי בסיור אלטרנטיבי שנגמר בים. מאחר ולברלינאים אין ממש ים, הם יושבים על גדות נהר השפרה, משתזפים, אוכלים נקניקיות ושותים בירה - סוג של ללכת בלי אבל להרגיש עם, עד שהגעתי ל-YAAM -
Young African Art Market אוכל אפריקאי, מוזיקה ג'מייאקנית וגרוב קוסמופוליטי.

אגב קוסמופוליטי, העיר מגוונת קולינרית: וייטנאמיות, קוריאניות וכזו שמציעה אוכל ממוחזר (restols glucklich) אבל נפוצות במיוחד הן הטורקיות, נגזרת של יחס אוכלוסייה - מלא טורקים, מלא מסעדות טורקיות, אחת המוצלחות והמוכרות שבהן היא "ואזיר".

הדונר (שווארמה בטורקית) שמוגשת, עשויה בדרך כלל מבשר עוף ולא מכבש מה שהופך את החוויה לפחות כבדה ושמנה.

תחנת אלכסנדרפלאץ במזרח העיר (צילום: מערכת וואלה! NEWS, יגאל לרנר)
בנין בברלין האופטימית (צילום: מערכת וואלה! NEWS, יגאל לרנר)

היו נחמדים הפעם בסלקציה

3.5 מיליון טורקים חיים כיום בגרמניה (חצי מיליון מהם בעיר הבירה). מעל 60 אחוז מהם הצביעו עבור ארדואן בבחירות האחרונות. תוספת של מיליון פליטים שנקלטו לאחרונה מאזורי הקרבות מייצר בליל שפות ברכבת התחתית (המאוד יעילה), ומולם, קצת אחר כך, מנהלת הארכיב העוסק בתרבות הנוער השתמשה בתקינות פוליטית (או שלא) בתיאור המבדל: ביו גרמנים.

גני הבירה (Biergarten) הם אחלה דרך לסיים יום עבודה מקומי או להתחיל את הערב. האחד שאני אהבתי במיוחד, היה one republic המשפחתי של מקס ובנו "זה מקום עונתי, בשאר השנה אני מארגן פסטיבלים, אפילו ביקרתי פעמיים בישראל", הוא מדלג על השאלה מאיפה אתה. העיר משופעת במגוון מיוחד של ברים, אחד מציע 156 סוגים של אבסנט, אחר פתוח רצוף כבר 36 שנה (הסיפור הוא שבפתיחת המקום שלושת השותפים לא מצאו את המפתח ומאז פשוט החליטו לא לסגור אותו).

השנה מציינים הגרמנים 500 שנות רפורמציה. 60 קילומטר מברלין בנסיעת רכבת שמרגישה כמו טיסה במחלקה ראשונה, נמצאת ויטנברג, משם הכל התחיל עם הבשורה מאת מרטין לותר, שחולל רעידת אדמה בכנסייה הקתולית. אחת המתנדבות במרכז ההסברה המקומי, אור מאריאל, מיהרה לפגוש אותנו כששמעה שיש קבוצת ישראלים במקום. היא הגיעה לכאן לפני מספר שנים עם אביה במסגרת עסקת הצוללות (בכל זאת אקטואליה), ונשארה ללימודי תואר שני.

לא רק המחייה (המילקי יותר זול ופחות טעים) וויזות תרבות מתגמלות שמוצעות למי שמוכן ללמוד את השפה, מסבירות מדוע יותר ויותר ישראלים (מעל עשרים אלף) מוצאים עצמם כאן מחדש, ובמיוחד יותר חברות/אנשי סטארט אפ.

באחד הערבים, בדרך חזרה ממועדון ה"קיט קאט" המקומי באווירת החופש, האהבה והנאורות (מה שקורה שם נשאר שם, חנן), באחד מבתי הקפה ברובע Mitte בו לנו, פגשתי באיתמר שהגיע בעקבות אהבה מקומית שפגש בניו יורק (ולא בגלל המילקי), שמיסגר בעיניו את הישראליות בברלין בזווית מעניינת: "אני אוהב את ישראל אבל שונא לחיות בה, שונא את גרמניה אבל אוהב לחיות בה".

בהמשך הוא המליץ על מועדון ה-Berghain. "זה המכה של המועדונים, מקדש הטכנו", ושאר סופרלטיבים על המועדון שממוקם בתוך תחנת כוח ישנה. המסיבה מתחילה ביום שישי ונגמרת ביום שני, אך עיקר תהילתו של המקום על תנאי הכניסה הקשוחים שלו, מה שהדליק אותי (באופן חד פעמי) עוד יותר. כך מצאתי את עצמי בשם הסקרנות מוחל על כבודי וזורם עם העניין בתור של שעתיים ובסיומו צמד המילים: GUYS SORRY, לפחות היו נחמדים הפעם בסלקציה. בדרך הארוכה חזרה הבנתי שאולי האשמה בחולצה הפרחונית שלי כשכולם לידי לבושים בשחור.

סוג של ללכת בלי אבל להרגיש עם. משתזפים על נהר השפרה (צילום: מערכת וואלה! NEWS, יגאל לרנר)
רוכב אופניים בוויטנברג (צילום: מערכת וואלה! NEWS, יגאל לרנר)

ההבדל בין מזרח ומערב גרמניה

אחרי שישי הגיע שבת עם טיול פסטורלי לפוטסדאם, שם שוכנת על גדות אגם המראה וילת ואנזה, המקום בו התקבלה ההחלטה על הפתרון הסופי. על גשר קלינקי המוביל אליו התהלך אנטולי שרנסקי, שהוחזר לארץ בעסקה משולשת עם הרוסים והאמריקאים. חציו של הגשר ירוק בהיר וחציו כהה - ביטוי להבדל בין מזרח ומערב גרמניה.

גם היום, שנים אחרי האיחוד, אנשים משתמשים בחלוקה כביטוי תרבותי, פוליטי, אישי. פרדיריך השני בנה כאן את ארמון סנסוסי המפואר, הוא אהב את עמו אך לא את השפה ודיבר צרפתית, הוא הביא לכאן סוחרים הולנדים ובנה להם שכונה אמסטרדמית, הביא רוסים שישירו לו ושיכן אותם בשכונה באווירה סובייטית, אך הגרמנים זוכרים שהציל אותם מרעב קשה ולכן מניחים תפוחי אדמה על המצבה שלו לצד 11 מצבות נוספות של כלביו שכל כך אהב.

במעבר חד משם, מיהרתי לאצטדיון האולימפי של ברלין, שהפגיש את היטלר עם ג'סי אוונס באולימפיאדת 1936. ההיסטוריה זועקת מקירות האצטדיון. גם האקוסטיקה של כמעט 60 אלף אוהדים שהגיעו למשחק הליגה האחרון של קבוצתם, שהייתה זקוקה לנקודת אחת על מנת להבטיח את השתתפותה בליגה האירופית בעונה הבאה, אך מול באייר לברקוזן (מקום 11) ספגה 6:2 משפיל. לפחות זכינו למנה גדושה של שערים. הבירה עולה ארבעה יורו, אם תחזיר את הכוס תקבל יורו חזרה, כך מעודדים מיחזור.

בחזור, תחבורה ציבורית זמינה ומרושתת מפזרת את מרבית הצופים אל מעוז חפצם, ואותי אל מרכז הקניות באלכסנדרפלאץ העממי (למי שיכול להרשות לעצמו, אז יש את הקודאם). להשלמת קניות אחרונה, הידיים נקרעות משקיות. "קניתי מזוודה לכל המתנות", בישרתי לזוגה. "מעולה, אני טסה למדריד עוד חודש, אשתמש בה...", אמרה. הראש ביפו השמלה ממדריד.

ההיסטוריה זועקת מהקירות. האצטדיון האולימפי של ברלין (צילום: מערכת וואלה! NEWS, יגאל לרנר)
אוהבים בירה הגרמנים, בטח בקיץ ב"חוף" הים בנהר (צילום: מערכת וואלה! NEWS, יגאל לרנר)

ומשהו לסיום בהחלט - שתי נקודות על כסף:
בטיסה חזרה לארץ הקודש, היו איתי בטיסת הלואו-קוסט שני בעלים לשעבר של קבוצות פאר בכדורגל הישראלי. חשבתי לעצמי, אחת מהשתיים: או שהטיסות לא כל כך low, או מה זה בעצם אומר על מצב הכדורגל שלנו ובעליו.

החזרי מס - מלבד העמלה, במקרה שתרצו את ההחזר במזומן, כל חשבונית מחויבת בשלושה יורו נוספים, כך שעדיף לרכז את הקניות ולא לבצע הרבה קטנות... בקטנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully