תומאס לאדנבוגר (Thomas Ladenburger), אמן ובמאי סרטים דוקומנטריים מברלין, גרמניה.
שלום תומאס. אני רואה אותך כבר זמן-מה עמל על קופסת הענק הזו, שנראית כמו תא "פוטו רצח" אבל בעצם מתעדת בווידאו ומעוטרת במסכים. ספר לי, מה זה?
"אני אספר לך בתנאי שאתה תיכנס אחר כך פנימה ותספר בעצמך סיפור".
אני לא בדיוק מבין למה אתה מתכוון, אבל עשינו עסק.
"אז ככה. אני אמן, ובאתי להציג את העבודה שלי כאן, בפסטיבל 'מוסררה מיקס' בירושלים. מה שאתה רואה זו בעצם 'קופסה מספרת סיפורים' שבניתי. אתה נכנס פנימה, יושב מול מצלמת וידאו ומספר סיפור. כל מה שעולה על דעתך. אנשים בחוץ יכולים לראות אותך על המסך, והסיפור המצולם שלך גם עולה לרשת, לפרויקט מיוחד שנקרא 'אל חאלקה'".
אז אתה מלקט סיפורים. כולי קנאה.
"אני לא סתם מלקט סיפורים. הפרויקט שלי הרבה יותר שאפתני. אני כבר כמה שנים מסתובב ברחבי מרוקו ומתעד את מספרי הסיפורים, אולי האחרונים שנותרו מסוגם בעולם. למספרי הסיפורים יש תפקיד חשוב בחברות שבטיות. יש במרקש כיכר שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת תרבותית. זו כיכר ג'מע אל-פנה. מדובר במקום מדהים, שוקק חיים, שבו מתאסף קהל רב סביב מספרי סיפורים, ואני פשוט מתעד את התופעה הזו. כל חוכמת הדורות הקודמים מתבטאת בסיפורים הללו. תיעדתי כבר מאות שעות של סיפורים. הכל מתויק, ואפילו מתורגם".
גם תוכן הסיפורים מעניין אותך או רק התופעה עצמה?
"ברור שגם התוכן. מספר סיפורים טוב יודע ממש לכשף את שומעיו. הוא חש את הקהל, הוא יכול לספר סיפור במשך שלוש שעות רצופות - מבלי שאף אחד לא ישתעמם. זה כמו טלנובלה. ודרך הסיפורים הללו אתה לומד המון על החברה הספציפית".
מה למשל?
"למשל שאנחנו, במערב, סבורים שבחברות שבטיות יש דיכוי נשי, אבל זה לא מדויק".
תסביר.
"בכל הסיפורים ששמעתי בכפרי מרוקו, דמויות הנשים הן הכי חכמות, הכי בעלות תושיה. הן גם שולטות בגברים שלהן, שמתוארים לעתים כחסרי ישע".
מכאן ועד להגיד שנשים לא סובלות מדיכוי הדרך ארוכה.
"נשים סובלות מדיכוי, אבל לעתים זה רק כלפי חוץ. בתוך המשפחה, בחדרי-חדרים, האישה היא השולטת. רגע, ובמערב נשים לא סובלות מדיכוי? בוא לבקר באזורים כפריים מסוימים אצלנו בגרמניה. גם שם יש דיכוי נשי, רק שלא תמיד קל להבחין בו ממבט ראשון..."
[נשמע פיצוץ עז. השיחה נעצרת]
איזה בום ענק! מה זה? ואתה דווקא נראה רגוע?
"נבהלת? זה מצחיק, אתה הישראלי בינינו ודווקא אני, הזר, צריך להגיד לך שזה בסך הכל קולות של נפצים לציון הפסקת צום הרמדאן. אנחנו במרחק נגיעה משער שכם".
טוב, כנראה שיש לך יותר שעות ירושלים ממני. תגיד, עם כל הכבוד לבירת ישראל, בתל אביב כבר ביקרת?
"בטח. תל אביב היתה התחנה הראשונה שלי בישראל. וכבר ביום הראשון קרה לי משהו שהשאיר אותי פעור פה. משדה התעופה נסענו לדירת Airbnb שחיכתה לנו בשדרות רוטשילד. בעל הבית השאיר לנו מפתח, אז נכנסנו פנימה, אל החדר שיועד לנו. כאשר ניגשתי לחלון כדי לראות את הנוף, נשארתי בהלם. ליד החלון הרגיל, שהיה אגב מאוד עבה ומסיבי, גיליתי חלון נוסף. חלון אטום, מברזל. זה נראה כמו מבצר, כמו יעד מבוצר. בחיים שלי לא ראיתי כזה דבר!"
אה! שמו אתכם בממ"ד. כן, בכל בניין שנבנה בישראל צריך להיות ממ"ד. הוא נועד לשעת חירום.
"כן, זה מה שהסבירו לי אחר כך. בכל מקרה, ישר צילמתי את זה. למעשה, זה היה הצילום הראשון שצילמתי בישראל".
חלון של ממ"ד. כבוד.
"כן, זה מצחיק ומוזר ומדכא בעת ובעונה אחת. אבל כל זה נשכח די מהר, כי מיד ירדנו להסתובב בעיר. היינו במקום שבו מוכרים סנדוויצ'ים מדהימים ואחר כך ישבנו בבר מדליק. מצד אחד תל אביב מאוד מגניבה וחופשית, אבל יש משהו בנוכחות של האנשים בה שהוא לא נעים. משהו כוחני מאוד".
כוחני בתל אביב? בחייך, חצי מהעיר מאוכלסת בהיפסטרים שבריריים.
"לא, לא. תראה, אתה הולך על המדרכה, ואם מישהו מגיע מולך, הוא בחיים לא יזוז כדי לפנות לך את הדרך. הוא יגרום לך לזוז. זה מאוד אגרסיבי בעיניי".
הסתובבת שנים ברחבי העולם. אתה בטח רגיל לזה.
"לא! הסתובבתי בצפון אפריקה, במדינות ערב, בארצות הברית. אבל בכזה דבר עוד לא נתקלתי".
נחמד לשמוע.
"אבל עם זאת, יש גם קיצוניות לצד השני, כי כאן כולם מאוד ידידותיים ורוצים לעזור לך. הסתירה הזו מאוד מעניינת אותי. ומצד שלישי, אתה רואה ברחובות ילדים וילדות עם רובים. זה מרתק אותי, במיוחד כיוצר דוקומנטרי".
איך תתאר לחברים שלך בבית את ישראל, כאשר תחזור לגרמניה?
"אני אספר בעיקר על הסתירות האלו, וגם על ההבדל הגדול בין שתי הערים - ירושלים ותל אביב. בירושלים אתה מאוד מרגיש את המתח. היא עיר סגורה ומסוגרת. תל אביב, לעומתה, חוגגת את החיים. גם שם יש לחץ, אבל התל אביביים חיים את הרגע, הם מדחיקים את הלחץ ורק נהנים מהרגע. וזה כנראה עובד לכם טוב".