יאיר פלד: מפקד הסיירת שחלם על יחידת אופניים מוצנחת

בליבו של המדבר, הרחק מכל מקום ישוב, ניצבת אנדרטה קטנה, אנדרטה לאיש שהיה לאגדה עוד בחייו - יאיר פלד ז"ל.

ביקור באנדרטות לא דורש לרוב מאמץ מיוחד - עולים על הכביש ומגיעים בקלות. ברוב המקומות שולחנות ייקדמו את פני הבאים וצל עצים ייספק מחסה מן השמש. לא כזו היא האנדרטה לאיש שקורץ מהחומר שממנו נרקמות אגדות.

המקום נמצא ב"מערב הפרוע" של ישראל, סמוך מאוד לגבול מצרים. כך גם היו הדברים בשנת 1959, השנה שבה במקום הזה נרצח על ידי שני בדואים מפקד סיירת צנחנים, האיש שהכיר את המדבר ואהב אותו כל כך, ובו גם מת. יאיר פלד שנולד בשנת 1932 בקיבוץ יגור, היה לא רק מפקד נערץ וסייר בחסד, אלא גם איש חינוך שהוביל את הקשר ההולך ומתהדק שבין הכרת הארץ ושביליה לבין אהבת הארץ. לפני שחזר שוב אל הצבא, היה ממעצבי התהליכים החינוכיים בתנועה הקיבוצית שממנה היה חלק כל חייו. הוא הקפיד להוסיף ולחזק את החינוך לידיעת הארץ ולסיורים בה, מתוך אמונה שהקשר הנוצר בין אדם לאדמות מתחזק בהרבה כאשר הוא מכיר את שביליה דרך רגליו.

הדרכים שפרץ פלד בנגב ובמדבר יהודה, נמצאות בשימוש עד היום. "מעלה יאיר" שאותו פרצו אנשי הסיירות בפיקודו, נותר עד היום דרך הג'יפים היחידה היורדת מרמת המדבר דרך מצוק העתקים אל ים המלח. הדרך שנמצאת לאורך גבול מצרים, ומחברת את הר חריף עם ניצנה והיום עובר בה כביש 10 ושאותה פרץ, נקראת על שמו "דרך יאיר".

את סיפור חייו המיוחד ואת דמותו רבת הפנים מתאר הסופר יוסף ארגמן בספר בשם "דרך יאיר". בספר משתקפת דמות מורכבת צנועה מצד אחד, וחסרת פשרות מצד השני. לשאלה מה בדיוק קרה אחרי מותו, יש הרבה תשובות שונות. מה שברור הוא שרוצחיו נתפסו ונורו, ושהנקמה על רציחתו הסתיימה בהרג רוצחיו. וכך קרה שחייו, כמו גם מותו, השפיעו רבות על הנגב כמו שאנחנו מכירים אותו היום. מערכות היחסים שרקם עם הבדואים והנקמה הקשה על רציחתו, נצרבו היטב במרקם היחסים הרגיש שבין בדואים ליהודים.

הרבה לפני שהתחלנו לראות גברים בטייץ מתקבצים ביערות קק"ל על אופניים במחיר של רכב, יאיר פלד כבר חרש את שבילי וכבישי הארץ באופניים, שהיום לא היו נכנסים אפילו למוזיאון. האיש שהיה ראשון בכל דבר שעשה, אהב לרכוב, ורכב בכל הזדמנות. את האהבה לאופניים הוא רצה לקחת צעד אחד קדימה, כאשר חלם להקים יחידת רוכבי אופניים מוצנחת - וכשיאיר חולם הוא גם עושה. וכך החלו להתאמן חיילים בירי תוך כדי רכיבה, תפעול וזריקת רימונים והסתערות רכובה על אופניים. חזון יחידת האופניים המוצנחת לא הפך אומנם למציאות - תקלות טכניות בסגנון אופניים שמתפרקים לגורמיים כאשר מצניחים אותם מהמטוס, או סתם פנצ'רים אין סופיים - הפכו את הניסיון המהפכני הזה לכישלון. אך למרות שבשורת האופניים לא הגיעה אל שבילים המדבר של שנות ה-50 - היא הגיעה בסופו של דבר - אומנם לא במסגרת צבאית אבל היום המוני רוכבים באים אל שבילי המדבר, ובאופן מעט קוסמי הדרך הכי טובה להגיע אל האנדרטה היא ברכיבת אופניים, רצוי ארוכה ומאתגרת, בדיוק כמו שיאיר פלד דמין אותה לפני 65 שנה.

ההגעה אל האנדרטה שניצבת סמוך לערוצו של נחל סרפד שברמת ברנע, מעולם לא הייתה פשוטה. במשך שנים היה המרחב שסמוך לגבול מצרים פרוץ לחלוטין, ומראה רכבי השטח של המבריחים חוצים את המדבר בדהרה היה דבר שבשגרה. גם העובדה שהאנדרטה נמצאת במרכזו של שטח אש פעיל מאוד, לא גורמת לדברים לפשוטים יותר. אל האנדרטה אין שביל מסומן, כאילו מישהו החליט שהיא תהיה מקום שרק מי שירצה באמת - יגיע אליו.

נסיעה ארוכה ברכב שטח קשוח תביא אתכם בדרך ארוכה ומטלטלת אל האנדרטה. מי שירצה להגיע ברגל יידרש לכמה ימי הליכה קשוחים למדי. זו אינה האנדרטה המפוארת ביותר, היא אינה גדולה ואינה מרשימה, אך המאמץ הנדרש כדי להגיע למקום יחד עם דמותו של יאיר, הופכים את הביקור פה למרגש במיוחד. המרחב המיוחד שבין כביש 171 המוביל ממצפה רמון אל גבול מצרים ואזור ניצנה, מרגיש כמו אזור רפאים. מקום שהיה פעם מיושב וננטש.

בסמוך לאנדרטה נמצאת מאגורת, סרפד שבשנים טובות אפשר למצוא בה מים לאורך זמן רב, והיא רק דוגמא אחת לעשרות מאגורות, בארות, ומתקנים חקלאיים - עדות למה שהיה פה בעבר. היום תמצאו באזור בעיקר את הצבא ואת מעט הבדואים שעוד עוסקים בגידול צאן וגמלים, המגיעים בעיקר אל האזור הבארות שמלאות מים כל השנה, כמו ביר חפיר ובאר רסיסים. מי שמעוניין בטיול אל המדבר הקשוח, הרחק מגבי המים, וחניוני הלילה, מוזמן לבוא "לבקר" את יאיר פלד ז"ל.

הגעה: אין דרך קצרה וקלה להגיע לאנדרטה. שתי האפשרויות הכי טובות הן או להיכנס דרך כביש 40 באזור רמת ציפורים, שמיד אחרי שדה בוקר, או להיכנס מכביש 171 שמחבר את מצפה רמון עם הר חריף. בכל דרך שלא תבחרו מצפה לכם טיול אל עומק המדבר ואל מרחב פתוח שיש מעט כמותו בישראל.