פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אתם בטח לא נוצרים": המדריך הפולני והמשפחה הישראלית בקרקוב

      "היהודים היו קורבן והזמינו את הנאצים להתעלל בהם, העם הפולני רק מילא הוראות", סיפר המדריך לתיירים בסיור בפולין. "כשהוסיף שהיה מחנה השמדה קטן ליד קרקוב (חוץ מאוושויץ) - לזה כבר לא יכולנו לשתוק", אומרת ישראלית שהיתה בקבוצה והחליטה להעמיד אותו במקום

      "אתם בטח לא נוצרים": המדריך הפולני והמשפחה הישראלית בקרקוב

      בווידאו: המוזיאון לתולדות יהדות פולין שמחייב ביקור

      השבוע שבנו מחופשה משפחתית בוורשה וקרקוב. העיתוי היה מתבקש - חופשת פסח בגני הילדים בישראל ומפרנסיהם, אבל גם היעד היה מזמין - כחובבת תיירות אופל מצויה, בחרתי את היעד שקרוב לליבי ושסיפורו ההיסטורי זורם בעורקיי, שבוע לערב יום השואה אצלנו. אז ארזתי כמה טיפים מחברים, ספר הדרכה ואת המשפחה, ויצאנו לדרך.

      מההתרשמות הראשונה שלנו ורשה היא עיר יפה, מעט אפורה, משוחזרת להפליא לאחר שנחרבה כליל בסוף מלחמת העולם השנייה. המוזיאונים בה מהיפים שיש, עם פנינים כמו מוזיאון "לתולדות יהודי פולין" המרשים בתוכנו וביופיו, ומוזיאון "מרד ורשה" המעורר תחושת אימה מהולה בחוסר אונים.

      כעבור שלושה ימים נסענו לקרקוב - העיר השנייה בגודלה בפולין. רק ברכבת, כשהתחלפה התמונה העירונית המצודדת של ורשה במראות עצי המחטניים ביערות צפופים, זה היכה בנו. במשך שעתיים וארבעים דקות של טבע דומם ושמיים די אפורים, הציפו אותנו אינספור סצנות מסרטי שואה של בריחת ניצולים ליערות, בגשם, בכפור, רובם נורו, חלקם הצליחו להצטרף לשורת הפרטיזנים. עלו גם הסיפורים מבית.

      מוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה (מערכת וואלה! NEWS , זיו ריינשטיין)
      "המוזיאונים נהדרים". שחזור בית כנסת מעיירה פולנית במוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה (צילום: זיו ריינשטיין)

      ההסברים טשטשו את האכזריות שבה רצחו הפולנים אלפי יהודים

      קרקוב חיכתה לנו שטופת שמש, נעימה, יפייפיה, שמורה. הגרמנים לא "נגעו" בה, כפי שהסביר לנו מדריך מקומי. שוב התמסרנו בקלות מדי ליופי ולנועם שהוגש לנו. אבל למחרת כבר הכל התהפך וקיבלנו אגרוף בבטן. הצטרפנו לאחד מהסיורים החינמיים הרבים המוצעים לתיירים בעיר אל הרובע היהודי בקרקוב - קז'ימייז'. הקבוצה הייתה הטרוגנית למדי, היינו זוג יחיד מישראל, ככל הנראה, גם זוג היהודים היחיד בקבוצה.

      המדריך, נוצרי פולני צעיר, ידען רציני שהשתדל להעביר סיור "שונה", מפולפל בהומור שחור. כבר בתחנה השלישית לסיור הבנו שהוא "שונה" בהחלט. ההסברים נסובו סביב דיכוי העם הפולני, הכבוש, "ממלא ההוראות" של הנאצים, הסברים שטשטשו בשיטתיות את האכזריות הגדולה שבה רצחו ומחקו הפולנים אלפי משפחות יהודיות. עברנו את הגשר לעבר גטו קרקוב, בפרבר הדרומי של העיר. בפאתי הגטו, המדריך הסביר כי למעשה לאחר שהנאצים העבירו את היהודים לפרבר המסוגר הזה, היהודים היו קורבן שהלך ושקע אל תוך הקורבנות, ולמעשה התנהגותו הרופסת הזמינה את הנאצים להתעלל בהם. "ככל שהיהודים הפכו ליותר קורבנות, כך התנהגו אליהם ביותר אכזריות, התעללו בהם, סגרו להם חנויות, הרביצו להם ברחוב ללא כל סיבה. אחר כך הגיעו מחנות ההשמדה, היה מחנה השמדה (לא אוושויץ) קטן לא רחוק מקרקוב" אמר המדריך.

      להסבר הזה כבר לא יכולנו לשתוק. הרמתי יד. הערתי שמדבריו עולה כי לא הייתה לגרמנים תכנית סדורה ומתכננת לפרטי פרטים, כאילו לא כתב היטלר את ה"מיין קאמף", בה תיאר לפרטי פרטים פורנוגרפיים את שנאתו כלפי העם היהודי ושטח שם את משנתו עם תכנית חצי אפויה של הרעלת היהודים בגזים, כאילו הגרמנים לא פעלו בחסות "תורת הגזע". אולי מחנות ההשמדה הם פתרון שהוחלט תוך כדי מלחמה, אבל אל הלחימה הזאת יצאו הגרמנים נחושים בדעתם לטהר את אדמת אירופה מיהודים.

      מדריך תיירים סיור קרקוב (ShutterStock)
      "ידען רציני שהשתדל להעביר סיור "שונה". מדריך תיירים בקרקוב (צילום: Shutterstock)

      המדריך השתהה מעט, התעשת על עצמו במהרה והשיב "אני מתאר לעצמי שאתם לא נוצרים. יש שתי גרסאות, האחת שסיפרתי עכשיו והשנייה, שהייתה לגרמנים תכנית מראש. כן, אני מכיר את זה, אתם בטח לומדים את זה במערכת החינוך שלכם". זה כבר הוציא אותנו מכלינו. "אין שתי גרסאות, יש אמת אחת. ואני לא לומדת את זה בבית ספר שלי, אני למדתי את זה מסבתא שלי, ניצולת שואה, שעדיין בחיים למזלי כדי לספר את מה שהיה, לא רחוק מכאן אגב".

      המדריך פלט חיוך נבוך, השתררה דממה. הוא החליף נושא באלגנטיות. אבל גם הנושא הבא לא הצליח לשפר את המתח שנוצר. הוא סיפר, לצד התיאורים הדלים של התעללות הנאצים ביהודים, את הצד הפולני, הרדוף, המפוחד, כאשר הוא חוזר ואומר שוב ושוב שלא הייתה להם ברירה כי גם הם היו קורבן תחת שלטון נאצי, תחת מלחמה. גם כאן תפסנו את תפקיד הילד החנון בשורה הראשונה שמתקן את המורה, והרמנו את היד. הוא מעט חשש לתת לנו את זכות הדיבור אבל לא השארנו לו יותר מדי ברירות. בן זוגי, שיחיה, העיר בתקיפות שזה לא מסתדר ממש עם המספרים ועובדות ההיסטוריה, שמלמדים שגל האנטישמיות בפולין גאה עוד הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, הגיע לשיא במהלך המלחמה, בניצוח הגרמנים, אך גם לאחר שהסתיימה המלחמה והגרמנים עזבו את גבולות פולין, התרחש רצח עם שני, אכזרי יותר, אנטישמי במלוא עוצמתו, שלא מסופר כל כך בדפי ההיסטוריה ובתכניות הלימוד- שפולנים רצחו ניצולים יהודים להנאתם. והפעם לא ניתן היה להאשים את המלחמה, הגרמנים, הרעב או הפחד אלא נטו אנטישמיות. 60 אלף יהודים חיו בעיר ערב מלחמת העולם השנייה, היום חיים בה בקושי 200 יהודים. המדריך השתתק. השפיל מבטו. מלמל שזה נכון שהייתה אנטישמיות בפולין. המתח הורגש היטב באוויר.

      אנדרטה לזכר יהודי גטו קרקוב בשואה (ShutterStock)
      אנדרטה לזכר יהודי קרקוב במקום שבו הוקם הגטו בתקופת השואה (צילום: Shutterstock)

      "אתה רוצה לחוש לפחות שהם מתנצלים. שהם מרגישים קצת לא בנוח"

      הסיור המשיך, המדריך סיפר לאורך כל המסלול בגטו את זוועות שעברו היהודים. איננו יודעים אם תכנן לפרט, או שבשל הידיעה כי יש זוג ביקורתי בקהל הוא "התיישר", אך אנחנו הרגשנו שאת שלנו עשינו. לא תכננו ליצור אווירה לא נעימה, אנחנו ממש לא כאלה. סביר להניח שאם היינו פוגשים בו בבר מקומי ושומעים את התאוריות היצירתיות האלו, היינו עונים לו אך פחות בתקיפות. אלא שהידיעה כי מדובר במדריך בקבוצת סיורים פופולרית למדי, שמדריך עשרות אלפי תיירים בשנה, שמקבלים מידע מוטעה ומעוות כי אינם יהודים, ישראלים או אפילו בעלי ידע שטחי על השואה, לא אפשרה לנו לשתוק.

      ולמרות הכל, לסיכומו של דבר, דווקא נהנינו בטיול. ורשה היא עיר מדהימה, הרחובות נקיים, המדרכות רחבות שוליים, הפארקים מזמינים, המסעדות מעולות, המוזיאונים כפי שאמרנו - מדהימים עוד יותר. קרקוב יפיפייה, מעניינית, שמורה, בעלת שפע של מקומות בילוי וארכיטקטורה יפה להציע, אבל חזרנו הביתה עם מועקה בחזה. הייתה חסרה לנו ההתנצלות, תחושת ה"לא נשכח ולא נסלח" שאותה קיבלנו בשפע בגרמניה, בהונגריה ואפילו קצת בצ'כיה בטיולים קודמים.

      כיאה ל"בית הקברות היהודי" אולי הגדול בעולם, כיהודים חופשיים שמסתובבים בין קברי בני המשפחות המדומיינים שלנו בכל פינה בעיר, ביערות, שנרצחו בגלל האנטישמיות - אתה רוצה לחוש לפחות שהם מתנצלים. שהם מרגישים קצת לא בנוח. גם עכשיו, 72 שנה אחרי. ספק אם התנצלו עוד אז.

      רק 130 ק"מ משם, בגטו לודג', עבר סבי השחתת נפש, השחתת ילדות, ביזוי גופו, איבד כמעט את כל משפחתו ולא רק בידי הנאצים. סיפור הבריחה המזוויע של סבתי, ילדה בת 9 שנמלטה מאנטישמים בכל תחנה שאליה הגיעה במשך שש שנות המלחמה, והיא לבדה בעולם, לא נותן לי להרפות, והזדעזעתי לגלות שהכול נמחק כלא היה. סבי כבר אינו בחיים עליו השלום. סבתי, שתיבדל לחיים ארוכים, עדיין כאן בעוז ובגבורה, חוגגת כל טיפת חיים בגופה, אבל עוד כמה שנים מהיום כל הניצולים האחרונים כבר לא יהיו ביננו, יהפכו לפרק בהיסטוריה עבור תלמידי ישראל ואפילו עבור ילדיי שלי. והם, הם כבר צמצמו את הפרק הזה לגרסה שלהם מול הגרסה שלנו, והם ממש לא מתנצלים על זה.