מדיסון מקפייל (Madison McPhail), בת 22 מארה"ב.
היי. אני רואה שכבר דקות ארוכות את עומדת מול היצירה הזו כאן במוזיאון, וכותבת דברים במחברת שלך. זה מסקרן.
"אני כותבת את המחשבות שלי. תמיד יש איתי מחברת, אני כותבת המון, בעיקר דברים שגורמים לי השראה".
את אמנית?
"אני רקדנית בלט".
וואו, בלט! זה כל כך אירופה של המאה ה-18. שמעי, את רוקדת בלט, את הולכת עם מגפיים של בוקרת מהמערב הפרוע, יש עליך מחברת עם כריכת עור ואת כותבת את המחשבות שלך על נייר אמיתי. לדעתי את נוסעת בזמן.
"לפעמים גם אני חושבת ככה. אני נשמה עתיקה".
טוב, אני לא אספר לאף אחד. הסוד שלך שמור איתי. אז מה מביא אותך לישראל?
"זו הפעם השלישית שאני כאן. בפעמיים הראשונות באתי להופיע עם להקת מחול. היינו בהמון מקומות. אפילו הופענו בפסטיבל מחול בכרמיאל".
טוב, כרמיאל זה לא באמת מקום.
"אתה צודק".
פעם שלישית זה אומר שאת כבר רגילה למנטליות הישראלית, נכון?
"תשמע, בכל פעם אני מגלה עד כמה אתם פתוחים ולבביים ומכניסי אורחים. ומצד שני, יש משהו מאוד אגרסיבי בדיבור שלכם. לא בקטע רע ולא בקטע טוב. זו פשוט תקשורת אגרסיבית, אבל אין בה משקעים. מדברים בצורה אגרסיבית וממשיכים הלאה".
תני דוגמה.
"לפני כמה זמן נכנסתי למונית בתל אביב. ידעתי שמחיר הנסיעה צריך להיות 35 שקלים, אבל הנהג התעקש בתחילת הנסיעה על סכום גבוה הרבה יותר. התעקשתי גם אני ואז הוא נעשה מאוד אגרסיבי ודיבר אלי בצורה תוקפנית. החלטתי לענות לו באותה צורה וצעקתי בקול רם: 'אני אשלם 35 פאקינג שקל ולא יותר, ואתה תיקח אותי עכשיו!' ואז הוא נרגע, חייך ונסענו. הכל הסתדר תוך שנייה".
באמת אמרת 35 פאקינג שקל?
"כן. אבל תבין, תקשורת מהסוג הזה קשה למצוא במקומות אחרים בעולם המערבי. מצד שני, אני לא בטוחה שזה משהו שלילי. אני מביטה על ישראלים שמשוחחים ביניהם או עם תיירים. הם אומרים הכל בפנים, ואף אחד לא נעלב. בעיניי, זה עדיף בהרבה מנימוס מזויף או מהפוליטיקלי קורקט האמריקאי. פוליטקלי קורקט זה דבר כל כך טיפשי".
אז אין לך בעיה עם הגברים ישראלים שמתחילים עם תיירות ברחוב בלי שום מעצורים, אה?
"היי, אני מניו יורק! הגברים שם מאוד מזכירים את הגברים הישראלים. אבל מה זה משנה? הרי גברים מתחילים עם נשים בכל מקום בעולם, פשוט בסגנונות שונים. אנחנו שייכים לממלכת החיות. זה טבעי וזה נחמד".
עוד כתבות במדור "ביקורת דרכונים":
מה חושבת תיירת סקוטית שביקרה בארץ על הגברים הישראלים?
תיירים מפריז: "מה שאנו אוהבים בישראל, זה שאתם לא מפסיקים לחיות"
באו להתנדב פה: מה שתי גרמניות ואמריקאי חושבים על ישראל?
את גרה עכשיו בניו יורק?
"כעת אני מתגוררת בעיר ויסבאדן שבדרום-מערב גרמניה. הלהקה שלי שם. גרתי המון שנים בניו יורק, אבל במקור אני ממדינת מונטנה בארה"ב. מכיר אותה?"
בטח.
"היא מדינה ענקית שגובלת בקנדה. הרבה אנשים לא יודעים את זה. ידעת?"
ברור.
"באמת?"
לא.
"אז תדע לך שלהעביר את הילדות במדינה כזו, עם הנופים של צפון-מערב ארה"ב, זה אושר אמיתי. בתור ילדה, עשינו בלי סוף טיולי קמפינג משפחתיים. אין על קמפינג. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי הפעם לישראל, היה קמפינג במדבר".
איפה?
"לא יודעת בדיוק. לא רחוק ממצדה, ליד ים המלח. היינו 5 חבר'ה, שכרנו רכב בתל אביב וירדנו למדבר. אפילו שקי שינה לא היו לנו. פשוט הנחנו שמיכות על הקרקע וישנו בטבע. זה היה מדהים".
מדהים כמו כרמיאל?
"הרבה יותר. היה בזה המון השראה".
אז את מסתובבת בעולם ומופיעה עם להקת מחול. זה נשמע נפלא. גם הפעם את בישראל כדי להופיע?
"לא בדיוק. הפעם באתי להשתתף בסדנאות מחול, להעשיר את הידע שלי".
את רומזת שישראל היא מעצמת מחול עולמית?
"לא הייתי אומרת 'מעצמה', אבל מה שכן המחול הישראלי מאוד ידוע בעולם. אוהד נהרין עושה עם 'בת שבע' דברים מדהימים ומאוד מיוחדים, פגשתי רקדנים בכל העולם, אבל כאן, הרקדנים ממש מחפשים משמעות עמוקה בריקוד. הם לא סתם עובדים באופן טכני, אלא מנסים להבין את המהות של התנועה. הריקוד עבורם מלווה בתהליך נפשי. הם מרגישים כל תא בשרירים ועל העור שלהם. זה משהו שהייתי רוצה ללמוד לעשות בעצמי. ובגלל זה אני פה".
יש לי תחושה שעוד תחזרי לישראל בעתיד.
"ברור! "
למרות האגרסיביות, הפוליטיקה, הבלאגן?
"ענייני דת, מדינה ופוליטיקה לא מעניינים אותי, לא נוגעים לי לא לטוב ולא לרע. אמונה דתית זה דבר נפלא ואין לי צורך להסכים עם מי שמאמינים בדת כזו או אחרת כדי לדעת זאת. כל עוד בני אדם מכבדים את האחר הכל טוב".
אולי תישארי? תרקדי ב'בת שבע' או בלהקת מחול ישראלית אחרת?
"לא נראה לי. הסגנון שלהם עכשווי מדי עבורי. אני בעניין של בלט, עם ה"פוינט" וכל הקלאסיקה. אתה בעצמך אמרת שאני לא שייכת לזמן הזה, נכון?"
נכון. שיהיה לך המון בהצלחה!
"תודה".