חמסה עליהם: עצים מבורכים שתפגשו בטיולים שלכם בארץ

הדקל (תמר), המכונה גם "עץ החיים", הוא העץ המוזכר ביותר הן במקרא וזכה ל-34 אזכורים (בעיקר כשם מקום או כשם פרטי ושש פעמים תוך התייחסות לצמח עצמו) והן בקוראן שם הוא מאוזכר 20 פעם. אזכורים רבים אלו משקפים את המקום הרב שהוא תופס בחיי המדבר ואת חשיבותו כעץ יקר ערך.

הדקל מוזכר בקוראן כעץ מאכל חשוב: "הורדנו מן השמים מים במידה ראויה והשכנו אותם בתוככי האדמה - גם לייבשם נכ?ל נוכל - ובהם הצמחנו לכם תמר וגפן אשר פירות רבים בהם, ומהם תאכלו" (סורת "המאמינים", פסוק 18, תרגום אורי רובין).

הדקל נחשב כעץ מקודש כבר בתקופת אשור ובבל וזכה למעמד מכובד בשלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, יהדות נצרות ואסלאם. ביהדות הוא משמש לצרכי פולחן ונמנה על ארבעת המינים (לולב).

באסלאם מסמל הדקל את העלייה לרגל וכן נעשה בו שימוש בתהלוכות דתיות ובלוויות. על פי המסורת המוסלמית "מספר השימושים בדקל הוא כמספר ימי השנה". תאופיק כנעאן, שחקר רבות את פולקלור הערבי בארץ, מוסר שעד היום (הדברים נכתבו בתחילת המאה הקודמת) מתייחסים בארץ ישראל אל הדקל כ"עץ החיים" (ש??ג?'ר?ת א?ל ח?י?ה, شجرة الحياة). כראייה לכך הוא מביא את המנהג להשקות תינוקות שאך זה נולדו במיץ תמרים, וכן את המנהג לשבור את צום הרמדאן באכילת תמרים. אין זה מפתיע, שבין הקישוטים הנפוצים בבתי התפילה המוסלמיים הכפריים מוצאים ציורים רבים של כפות תמרים.

הזית נחשב באסלאם כעץ מבורך על סמך הנאמר בסורת "האור": "אלוהים הוא אור השמים והארץ. אורו נמשל לגומחה אשר בה מנורה, והמנורה עשויה זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ; היא הוצתה (בשמנו של) עץ מבורך עץ זית" (פסוק 35, תרגום אורי רובין). לאור שימושיו הרבים של הזית בחיי היום יום ובטקסים דתיים בכל הדתות באזורנו, אין עוררין על חשיבותו העצומה.

יחס הכבוד השמור לזית משתקף באגדה הבאה: "כאשר מת הנביא מוחמד התאבלו עליו כל העצים והשירו את עליהם. ואז בא מישהו ואמר לעץ הזית: 'הו עץ הזית, הנביא הלך לעולמו וכל העצים באבל, ואתה אינך מתאבל? על זאת השיב עץ הזית: 'שבור את ענפי וראו את הצער שבלבי'. הוא שבר ענף מעץ הזית וראה את הצער שבלבו, שכן צערו היה עמוק מבפנים ולא נראה עלי ידי מתבונן מבחוץ. על כן עד היום ניתן לראות את הפסים השחורים בעצתו של הזית. זהו הסימן לאבלו".

השיזף המצוי הוא העץ היחידי בארץ הראוי לתואר "עץ קדוש" או "עץ מבורך", המיוחד בדבר שאין המדובר בעץ מסוים, אלא שהקדושה מוענקת לכל עצי השיזף באשר הם. השיזף מוזכר בקוראן פעמיים. השם הערבי המופיע בקוראן הוא ס?יד?ר?ה (سدرة). בתרגומים השונים לעברית תורגם השם כעץ ה"לוט" או עץ ה"לוטוס".

לפי מסורת מקומית, בארץ, כאשר עץ השיזף מגיע לגיל ארבעים הוו?ל?ים (הצדיקים) יושבים תחתיו, ואם יעז מישהו לכרות את השיזף ימיט עליו הצדיק חורבן. הישיבה של צדיקים אלו תחת העץ כבר מקנה לעץ ממד כלשהו של קדושה. רמז לכבוד הרב שרוחשים ערביי הארץ לשיזף אפשר למצוא ב"עדות" מהמאה התשע-עשרה שנכתב על ידי המלומד הצרפתי אב? ברג'ה (Abbe Barģes). מסופר שם על עץ שיזף שגדל בגינה של ערבי ביפו, עץ זה כובד במיוחד על ידי הערבים המקומיים ועל ענפיו תלו מנורות ובדים בצבעים שונים. בעל העץ הסביר את ההערצה לעץ בכך "שהזרעים נפלו מהשמים ולכן הוא מקודש לנביא אשר ביקר אותו בלילה". אותו מקור מוסיף כי "כל המוסלמים הטובים כיבדו את העץ". ששון בר צבי וחבריו, שעסקו במנהגי הקבורה של הבדווים בנגב, מדגישים כי "עץ הס??ד?ר?ה (שיזף מצוי) נשאר מקודש כמעט בכל מקום בו הוא נמצא ... הסברי הבדווים לקדושתו ... מתרכזים בנושא הו?ל?י (איש קדוש) המתגורר (שנשמתו) תחתיו או בין ענפיו".

המסורת המובאת בקוראן אודות מסעו השמיימי של מוחמד והגעתו אל השיזף האחרון חלחלה גם אל הדרוזים. הדרוזים טוענים ש"השיזף האחרון" מסמל דמות מסוימת וכי מדובר במסע רוחני שבו ה"סידר" מסמל דמות נערצת וחשובה ולא עץ מסוים. אגדה דרוזית מספרת על עץ השיזף של נבי שועייב (שיזף מקודש המצוי במעא'ר התחתית שבגליל התחתון בדרך שהובילה בעבר לנבי שועייב ושתחתיו נהגו להתכנס לפני העלייה למקום הקדוש) שמקורו של עץ זה הוא בחוטר מעץ השיזף של שיח' ר?אב??יס (עץ מקודש ענק מימדים הנמצא בלב הכפר מע'אר) ואשר נמצא במרחק של כשני קילומטר מקודמו.

שיח' ראביס היה מוסלמי אך העץ שלו מקודש הן על ידי הדרוזים והן על ידי הנוצרים. ההסבר המקומי הוא: "כמו שהדרוזים יצאו מהאסלאם כך יצא העץ הדרוזי (סידרת נבי שו?ע?יב?) מהעץ המוסלמי" (שיח' ראביס). אפשר לסכם את היחס המיוחד המוענק לשיזף המצוי בארץ ישראל ולומר שיש להתייחס לעץ זה במידה של כבוד והערכה מאחר והוא עשוי להיות מקום משכנה של נשמת ו?ל?י כלשהו, או של רוח אחרת. אם להשתמש במילותיו של טאהר אבו ענטר מכפר תמרה שבגליל "עץ ס?יד?ר (שיזף) הוא כמו שיח' , כלומר יש לכבדו כפי שמכבדים את הזקנים.

פריחתו ופירותיו המפוארים של הרימון משכו את עיניו ולבו של האדם מימים ימימה. בכל התרבויות של מרכז אסיה והסהר הפורה, מולדתו של הרימון, שמור לו מקום של כבוד הן בפולחנים דתיים והן בחיי יום יום. כבודו של הרימון התפשט, יחד עם גידול העץ מזה אלפי שנים, הרחק ממולדתו המקורית. אמונות הקשורות בו נפוצות בדתות רבות, השונות זו מזו, ממערב הים התיכון ועד לסין. הרימון נחשב בתרבויות שונות כסמל לחיי נצח, מלכות, יופי, חוכמה, ידע, שפע, פוריות, נשיות וצניעות (ובתרבויות מסוימות דווקא סמל למיניות).

במסורת היהודית מקושר עץ זה ליופי, שפע, מלכות וארוטיקה. דרשה יהודית נפוצה אומרת שמספרם של זרעי הרימון הוא 613 גרגרים, כמניין תרי"ג מצוות, לכן נחשב הרימון סמל לאדיקות ולקיום המצוות. יש האומרים שזה מקור המנהג לאכול רימון בראש השנה. בברכה שמברכים על הרימון בערב ראש השנה נאמר: "שירבו זכויותינו כרימון". הרימון נחשב כסמל היופי, כבר בשיר השירים מתואר יופייה של האהובה במלים: "כ??פ?ל?ח ה?ר?מ?ו?ן ר?ק??ת?ך? מ?ב??ע?ד ל?צ?מ??ת?ך?" (שיר שירים, ד', ג'). רבי יוחנן היה יפה תואר במיוחד. בתלמוד נאמר עליו "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא". ( בבלי, בבא מציעא, פ"ד: ע"א). הארמנים בארץ טוענים שמספר ימי השנה גרגרי הרימון הוא כמספר ימי השנה. הרמון "נושא ברכה" ומסמל את ארמניה, פוריות ומזל טוב.

על פי המסופר בספר בראשית, סמוך לים המלח ניצבו הערים סדום ועמורה שנחרבו בגלל רשעות תושביהם. "ו?יהו?ה, ה?מ?ט?יר ע?ל-ס?ד?ם ו?ע?ל-ע?מ?ר?ה--ג??פ?ר?ית ו?א?ש?: מ?א?ת י?הו?ה, מ?ן-ה?ש???מ?י?ם . ו?י??ה?פ?ך? א?ת-ה?ע?ר?ים ה?א?ל, ו?א?ת כ??ל-ה?כ??כ??ר, ו?א?ת כ??ל-י?ש??ב?י ה?ע?ר?ים, ו?צ?מ?ח ה?א?ד?מ?ה" (י"ט: כ"ד –כ"ה ). נוסעים וצליינים אשר חזרו ממסעותיהם בארץ הקודש סיפרו כי ראו ליד חופי ים המלח עצים ועליהם פרי מוזר המכונה "תפוח סדום". על פי דבריהם היו התפוחים הללו מפתים את הנוסעים הנמקים ברעב ובצמא בהופעתם מעוררת התיאבון וזאת בשל דמיונם לתפוחי מאכל. משנגע ההלך הרעב והצמא בפרי, היה הפרי הופך לעשן ואפר לזכר חורבנן של סדום ועמורה. סיפור זה מבוסס על הכתוב בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים":"... ארץ סדום, אשר הייתה לפנים מבורכת במגד אדמתה ובכל טוב עריה ועתה היא כלה ארץ שריפה... וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קליפתו דומה לצבע פרי עץ מאכל, אולם בהיתלשו בכף הוא כלה כעשן וכאבק" (ד', ח,' ד').

אגדה ערבית המובאת על ידי אפרים הראובני (1953-1881, הבוטנאי העברי הראשון שחקר את פולקלור צמחי ארץ ישראל), מספרת כי "פעם היו פירותיה של פתילת המדבר (המכונה גם "תפוח סדום") תפוחים גדולים, יפי מראה וטובי טעם. כאשר קוללו סדום ועמורה, קוללו פירות הצמח יחד איתם ומאז הם נבובים ומלאי אפר – אלו ציציות הזרעים שבחלל הפרי הריק מתוכן". מכאן שם הצמח בערבית "התפוח המקולל" (ת?ו?פ?אח מ?ס?כו?ט, تفاح مسخوط).

עוד מידע וסיפורים על צמחים ועצים שתפגשו בטיולים בארץ, תוכלו למצוא בספר "צמחים, שדים ונפלאות - צמחי ארץ ישראל בפולקלור" מאת אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב, מחיר:139 שקלים, 272 עמודים, הוצאת עולם חדש.