אם יש מישהו בעולם הזה שאני שונא, זה את חבר שלי עומרי. לא שהוא זבל של בן אדם, להיפך: גבר שבגברים, מצחיק. לא מזמן פגשתי את המנוול. הוא חבר מאשקלון, שיחקנו יחד כדורגל, שחקן מדהים.
אלא שעומרי הוא החבר שיש לכל אחד מכם בפייסבוק. עומרי הוא הכלב הזה שבזמן שאתם קורעים את התחת בעבודה - הוא מעלה תמונות לעמוד שלו, ובכל פעם ממקום אחר. פעם מאיי סיישל עם הדקלים ברקע, פעם שוחה על כריש בקריביים, פעם הוא בהוואי עם שתי דוגמניות שותים סינגל מאלט על החוף עם ביקיני. בחיי שאני שונא אותו.
אז תכלס, אם נותנים לך, לא תהיה עומרי?
אז הייתי.
לפני שבועיים הגעתי כאורח של קלאב מד למקום שכאילו לקוח מגלויה - האי קאני שבמלדיביים. אחרי טיסה קצרה לאיסטנבול וטיסת המשך שארכה כמעט 8 שעות, נחתנו. מיליארד סינים יש בעולם, לדעתי חצי מהם היו איתי בטיסה.
התינוק היחיד במטוס עם מאות מקומות ישב כמובן לידי עד שהגענו למאלה, בירת המלדיביים. משם לקחה אותי סירת מנוע לעולם אחר לגמרי. בינינו, שום דבר רע עוד לא יצא ממקום שאליו אתה מגיע רק בסירה.
כעבור כחצי שעה אתה מגיע לחלום, בלי ציניות: מזח שמחבר אותך לאי בודד, מלא דקלים עם חדר שהנוף שלו הוא לאוקיינוס ההודי. חול לבן, עצי קוקוס, מיטות שמפוזרות לאורך החוף, כדורעף שמחכה שרק תתאבד על החול כדי להציל את המשחק. חיים אחרים. אם בא לכם לשנוא אותי, תמשיכו לקרוא.
המלדיביים. כולה 400 אלף תושבים ואיים שלא נגמרים. לא היה נעים לי לספר לאנשים בעבודה שבזמן שהם מתרוצצים בין השריפות בארץ אני בין צלילות עם כרישים. למי ששאל סיפרתי שאני בעבודה במדינה מוסלמית מזרחית לישראל, מה שנכון עובדתית. בחלק המרוחק של האי עוד אפשר לשמוע מואזין מאי שכן והחרמת העראק שהבאתי איתי מהארץ במכס של שדה התעופה הקטן ששוכן גם הוא על אי הזכירו במעט את המזרח התיכון, אבל רק שם, כי כל השאר היה גן עדן מערבי לכל דבר.
הברושורים הבטיחו חדר שנמצא על המים כמו באגדות, אבל בפועל קיבלתי חדר על החוף, מרחק 30 מטר ממנו. לא שיש לי תלונות, כן? בכל זאת, חופשה בחינם. אבל אם כבר אתם נוסעים, תוסיפו עוד כמה דולרים וקחו את החדרים המשודרגים על המים. גם ביקורים שעתיים של בייבי שארקס ודגים שאי אפשר להאמין שקיימים, גם יותר מפנקים וגם נוף מטורף. שאר החדרים טובים אבל לא הרבה מעבר, אם כי החדרים הם ממש לא העניין באי אלא המסביב. לא חשוב מאיזה זווית תסתכלו, מדובר במקום מהמם שגם התמונה הכי גרועה שתצלמו תגרום לחברים שלכם לקנא.
בין לבין יש גם את הארוחות של קלאב מד, כמיטב המסורת של הכל כלול. על ארוחת הבוקר, אם תוכלו להתעורר אחרי המסיבה בלילה, אפשר לוותר. מה גם שבקלאב מד שומרים את המאמץ להמשך כי ארוחות הצהריים והערב ברמה גבוהה: מגוון גדול של סוגי אוכל, החל מדוכני אוכל יפני, הדגים המקומיים כמובן ועד לבשר אדום מצוין וקינוחים מפנקים.
רוב החופשה באי היא בחוץ עם מזג אוויר טרופי קלאסי, לפעמים חם מאוד ולפעמים חם עם גשם שוטף. מזג האוויר שפגש אותנו היה סביר בסך הכול, למעט יום אחד שכפה עלינו להישאר בלאונג' של הווילות ולהסתפק בוויסקי עם זוג ישראלים נחמדים ומצחיקים שמצאנו באי אחרי שהתעלמנו מזוג ישראלי, אבל הם חשפו את זהותנו כי כמה אתה יכול לשחק אותה בריטי אחרי 5 כוסות.
שאר הנוכחים בריזורט היו בעיקר אסייאתים ואירופאים. צווחות ילדים לא נשמעו בחדר אוכל והתחושת הניתוק מהיום יום הייתה מורגשת בכל מקום. בין בטן גב על החוף, אפשר לנצל את הזמן לקייאקים או לסאפ על החוף, משחק כדורעף או חדר כושר או לשיעורי הזומבה שמסתיימים באופן מוזר בשיר "הכאב שליבי" של שרית חדד, שיר שמספר על פרידה כואבת אבל פה מתורגם לתרגילי הרפייה.
ואי אפשר להתעלם מהים המדהים ובעיקר במה שבתוכו. יציאה למסע שנורקלים סיפקה צלילה נדירה עם מנטה ריי, חיה שעד עכשיו הייתה ידועה לי רק כחוף בת"א עם מחירי בירה מופקעים. במלדיביים התברר לי לבושתי שמדובר בחיה מדהימה ביופיה, שהיוצר שלה היה כנראה על אקסטזי בזמן שהגה את הדג הזה: שילוב של חתול ים שמן במיוחד, כריש שחור, פנים של כלב וזנב ארוך.
בכל מקרה, כשפגשנו בחיה הזאת שטה לידינו קפצנו מיד למים לשחות לצדה בעוד המדריך המלדיבי נשבע לי שהוא צמחוני. הבעיה החלה כשהייצור הזה - באורך שלושה מטרים, כשברור לך מי ינצח בדו קרב בינכם - מתקרב אליך במהירות עצומה מתחת למים. צמחוני או לא, אולי הוא יראה אותי ויחליט לשבור את המסורת עם ביס באשכנזי שכמותי, אז למה לי לקחת סיכון.
למזלי הוא רק חלף סנטימטר לידי.
בהמשך השנורקלים ירדנו בסמוך לאי אחר שם המתינה לנו חבורת כרישים. בניגוד למנטה ריי, על כרישים שמעתי סיפורים. ולכן כשראיתי אותם מתחת למים בעיקר ניסיתי להיזכר איך שוחים והאם יבואו יותר מ-500 איש להלוויה שלי, אבל כעבור כמה שניות הם התעלמו ממני באלגנטיות, המשיכו בדרכם ואני בשנירקול. המראות היו ציוריים והדגים והחיות יפהפיים, כמו צב הים שכולם ראו אבל האמת שלא הבחנתי בו כי הייתי עסוק בלהוציא מים שנכנסו לי למשקפת, אבל אם אתם בקטע של צלילות, ממליץ בחום להגיע לאזור.
בכלל, החיים על האי הבודד מעלים בך תהיות קיומיות חשובות: אם יהיה פה רצח, כולנו חשודים? ייקחו את החשוד לכלא בסירה? האם האי השכן גונב לנו את הוויי-פיי? ואם יתרסק פה מטוס, כמו ב"אבודים", האם ימצאו פה פתאום דובי קוטב? מספרים מוזרים? פתח שבתוכו חי בן אדם כבר 15 שנה שמזין למכונה מספרים וג'ון לוק אחד שיפוצץ את הצוללת היחידה באי? ומה לעזאזל הייתה הסיומת הלא ברורה לסדרה המעולה הזאת? שאלות חשובות שלא מצאתי להן פתרון על המזרן בחוף המדהים מול המים השקופים והחול הלבן.
בשלוש בצהריים אנשי הריזורט החליטו שזה זמן מצוין לפתוח שולחנות עם ממתיקים ולשלוף מקומי עם מצ'טה שיחתוך קוקוסים, יתקע בתוכם קשיות ויעניק אותם לאורחים. זה היה בדיוק הזמן לצלם את עצמי על החוף עם בגד ים, חול ים וחיוך רחב כשביד אתה עם קוקוס, תמונה שתגרום למשפחה לקנא. מזל שהם הם לא יודעים שהמיץ של הפרי הזה דוחה במיוחד, אבל העיקר השואו.
"רוצים חדר בדיוק כמו של בר"
גיבורת האי היא בלי ספק בר רפאלי, שערכה את מסיבת הרווקות שלה על האי השכן פינולו והקפיצה את אחוזי הישראלים שמגיעים לאי ו"רוצים חדר בדיוק כמו של בר".
פינולו נמצא מרחק שיוט של חמש דקות ואין ספק שמדובר בשדרוג משמעותי: חדרים יפים יותר, אי שקט יותר וחדרי אוכל אינטימיים מעל הים. המחיר בהתאם. כאן מדובר בפנטזיה עם בריכה פרטית בחדר וכמובן ירידה אישית מכל חדר לאוקיינוס, אבל מה לא עושים בשביל לצעוד איפה שגיבורת ישראל צעדה? קרולין אלה, האחראית על הוילות באי, לא שוכחת את החופשה של בר שלי. סליחה, שלנו. "מאז שהיא הגיעה, המון ישראלים רק באים לראות את האי ומבקשים לקחת את הוילה שלה", היא מספרת בזמן שעובד המלון מעניק לי מגבת לחה כראוי לאורח חשוב, "השוק הישראלי גדל ב-25% רק מהביקור שלה. היא רק באה ליהנות עם הבנות, היא בילתה הרבה בשנורקלים, והייתה מאוד חביבה והצטלמה עם כל הצוות. זו הייתה חויה מרגיעה עבורה".
במסיבה בערב אני תופס את מנכ"ל קלאב מד העולמי אנרי ז'יסקר דסטאן על הבר. בצרפת הוא מוכר בעיקר כבנו של נשיא הרפובליקה לשעבר, פה אני מכיר אותו בעיקר כבחור הזה שעשה איתי סלפי במסיבה בשתיים בלילה אחרי חמש טקילות. בבוקר הוא הסתובב מבסוט אחרי שסיפר שחזר מביקור בקלאב מד באי באלי באינדונזיה ושמכאן הוא ממשיך למלון שלהם בסין המושלגת. הלחות באוויר מזכירה סאונה בתל אביב אבל בחיי שבאותו הרגע לא היו לי תלונות.
הדרך חזרה לשדה הייתה עצובה במיוחד. הנחיתה בארץ עוד יותר: מה היה לי רע שם באי הבודד. למה עליתי מרצוני החופשי על המטוס חזרה וחזרתי לבית שלי במודיעין במקום לעשות להם עמונה במלדיביים ולהתנחל שם. נכון שהייתי אורח עם פינוקים והכל, אבל היה שם מדהים. תרגישו חופשי לשנוא אותי.
מחיר: בין דצמבר לפברואר (העונה) - 2,576 אירו ל-7 לילות כולל טיסות והעברות.
הכתב היה אורח club med