מחקר מצא: למה באמת אנחנו נדחפים בתור למטוס?

גם מי שנוהגים לטוס לעיתים רחוקות, מודעים לתופעת התורים המשתרכים בנמלי תעופה - תורים של נוסעים הממתינים בקוצר רוח באזור הבורדינג, שעה ארוכה לפני שמועד העלייה למטוס בכלל הגיע.

למעשה, הרגע שבו ראשוני הנוסעים מתחילים להתקהל, מהווה סימן עבור כל השאר ליצור תור ארוך, הניצב לפני דוכנים שאנשי צוות הקרקע עדיין לא איישו. אז למה למעשה אנו כה להוטים להגיע ראשונים למטוס? הרי כולנו יודעים שכך או אחרת, מרגע שנגיע, נשב בצפיפות ונמתין לכל השאר במשך חצי שעה ויותר.

ג'ודי ג'יימס, מומחית במדעי ההתנהגות, שופכת מעט אור על הפסיכולוגיה שמאחורי התורים למטוס. בראיון ל-Daily Mail היא מסבירה כי "מדובר בהתנהגות מידבקת - ההתקהלות הראשונית מדרבנת את השאר להצטרף. אנו עושים זאת גם כאשר אנו יודעים, בעזרת ההיגיון הבריא שלנו, כי זמן ההמתנה יהיה זהה בין אם נעמוד בתור ובין לא נמשיך להמתין בישיבה לצדו. זהו גם הפחד להחמיץ משהו".

עוד טוענת החוקרת, כי הכמיהה שלנו לעמוד כמה שיותר קרוב לראש התור, נובעת מרצון "לדפוק את השיטה" - תופעה שבהקשר זה משויכת ל"טיפוסי אלפא". כלומר, הרצון להביס את שאר הממתינים לטיסה. "אנחנו ממש שונאים את מי שניצב לפנינו, גם אם איננו מכירים אותו. זה מעבר לחשיבה רציונלית. יש בכך משהו חייתי".

נוסף על הרצון הבלתי מוסבר להקדים אל התור, הנסיעה עצמה - כמו גם השהות בנמלי תעופה - היא עניין מעורר לחץ, והיא אף מעלה את רמת החרדה עוד לפני שאנו בכלל מגיעים אל המטוס עצמו.

כמובן, תמיד יהיו בנמצא אותם נוסעים מרושלים, המגיעים ברגע האחרון, רגע לפני שהטיסה יוצאת. "אנו תמיד מתייחסים אליהם כאל טיפוסים בוגדניים", מוסיפה ג'ודי ג'יימס. "השאר מביטים בהם וחושבים לעצמם 'בעוד שאני עומד כאן ונכנס למצב של חרדה, כיצד אתה בכלל מרשה לעצמך להגיע ברגע האחרון'?"

עוד מציינת החוקרת, כי כאשר ניצבת בפנינו מטרה, הזמן חולף מהר יותר. "זו הסיבה שכאשר אנו משועממים, שעה אחת מרגישה כמו שלושה שבועות. אבל שעה יכולה לחמוק כמו 5 דקות - כאשר למשל אנו נאלצים לקום מוקדם בבוקר. באופן זה, התור באזור העלייה למטוס מספק תחושה שהזמן טס, לעומת אותו זמן שבו היינו סתם מתבטלים בישיבה מול הדלפקים".

אחת הסיבות השכיחות הנוספות לתורים המוקדמים היא המחסור התמידי במקומות אחסון לתיקי היד בתוך המטוס. כמובן, בתוך-תוכנו אנו יודעים שהכל בסופו של דבר מסתדר ושום תיק יד לא יוותר מחוץ למטוס, אך אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות הנוסע הבעייתי שיישאר אחרון, בדיוק כפי שאף אחד מאיתנו לא מוכן לוותר על המקום להשעין בו את המרפק על ידית מושב הכיסא.

"בני אדם הם טריטוריאליים מאוד, ואם לא נשיג את המרחב שלו אנו זקוקים, נחוש כאילו משהו נלקח מאיתנו".

לדבריה, אלו שמגיעים אחרונים, מתאפיינים במה שהיא מכנה "מנטליות של מחלקה ראשונה". "החיים לימדו אותם שהם משיגים את מה שהם רוצים בעזרת קסם אישי או בעזרת דרישות ללא פשרות. הם מסוג האנשים שמדליקים סיגריה גם כאשר המונית שלהם כבר נראית באופק", היא אומרת.

מפתיע לגלות כי את אותה מנטליות חולקים גם ראשוני המתקבצים בתור. הסיבה: הם סבורים שמגיע להם להיות ראשונים. "זה בדיוק כמו יצר העדריות שבטבע: בעלי החיים החזקים, הבטוחים בעצמם, הם אלו שמצויים בחזית או לחלופין - מאחור. כל זאת, למרות הסכנה שהם ייפגעו".