באופן מאוד מתקבל על הדעת, אוסלו מעט שונה עבור סוגי המבקרים השונים בה, ויש הבדל בין אלה שקראו את ספריו של הסופר הנורבגי, יו נסבו, ובין אלה שלא. בפרט מעלליו של המפקח השתיין, החבוט והמיוסר הארי הולה, הם אלה שמסתובבים בראש כשפוסעים ברחובות העיר הנורבגית; עם תיאוריו של נסבו ב"כוכב השטן" על העיר המתרוקנת בקיץ, עת רבים מהתושבים נוסעים לחופשות רחוקות. או בדרך אל מקפצת הסקי האולימפית הולמנקולן ניתן לראות את השכונות האמידות שבאחת מהן נמצא ביתה של ראקל, אהובתו של הולה. בהולמנקולן מתרחשת הסצנה היפהפייה החותמת את "המושיע", נקודה גבוהה שאפשר לראות אותה מרחבי העיר, והיא עצמה משקיפה אל הנוף המרהיב, בכללו הפיורד.
כמובן, הסצנה הזו התרחשה במהלך סופת שלגים, ואילו הקיץ שהסתיים לו היה ידידותי בהרבה אל אלו הרגישים לקור מהמזרח התיכון, שנקלעו למדינה הצפונית, גם אם אפשר היה לבקש מעט יותר קרני שמש במהלך ביקורנו שם. אבל בדרך כלל כזה הוא הקיץ באוסלו, שבנוסף למזג האוויר העלה על הדעת את תיאור העיר המרוקנת של נסבו.
גם בימים כתיקונם לא מדובר במקום צפוף במיוחד - אוסלו מונה 624 אלף תושבים לעומת 850 אלף בירושלים, למשל, כמעט פי חמישה איש פחות לכל ק"מ רבוע. שיטוט ברחובותיה מקנה לפעמים תחושה של עיר רפאים, אבל איכשהו בסופ"ש פתאום הכל צפוף בקטע טוב. מדרחוב קארל יוהאן, הרחוב ההומה ביותר באוסלו, שתחילתו בתחנה המרכזית, סופו בארמון המלך ואמצעיתו עמוסת חנויות מותגים, מסעדות, וכן בניין הפרלמנט ועוד אטרקציות, בכללן המסעדה הקבועה של הארי הולה - "שרודר".
יקר, אבל יש פתרון
אם תרצו סיור ספציפי בעקבות הולה, תוכלו למצוא כזה במחיר של 150 קרונות נורבגיות (כ-70 שקלים), אבל העניין הוא שלא צריך את גיבור "טרילוגיית אוסלו" (ומעבר לה) כדי להתרשם מהעיר. היא מרשימה בפני עצמה. יקרה אמנם, מקום 13 בעולם למעשה - יש מחיר למדיניות רווחה - אבל אפילו כך אפשר למצוא מבצעים או אטרקציות שיאפשרו לשרוד אותה בלי יותר מדי נזק לכיס.
זה כולל, למשל, את פארק ויגלנד, שהכניסה אליו חינמית לחלוטין, והוא מרשים ואפילו מרגש. הוא קרוי כך על שם מי שיצר את 190 הפסלים המעטרים אותו על כל שעל, גוסטב ויגלנד, שעבד על היצירות מאז 1919 ועד 1936. לאורך שביל ארוך משני הצדדים עומדות קפואות דמויות מברונזה, כולן נראות מדויקות ומדוקדקות, כולן משקפות רגש אנושי מסוים. בסופן מגיע השיא שלהן כמונולית, עמוד ניצב אדיר בסופו של גרם מדרגות כיכרי וקצר. המונולית מונה 121 דמויות אנושיות - גברים ונשים, זקנים, צעירים, ילדים וטף - הכרוכות זו בזו ונישאות מהאדמה ועד 17 מטרים השמימה, הלל לנצחיות החיים.
הפארק משתרע הרבה מעבר לפסלים עם מדשאות ענק, עצים ובריכות, אבל פסליו של ויגלנד הם הדבר המשמעותי ביותר בו, כמו שניתן לצפות, והעמוד הזה בראשו.
פגישה עם פרס ורבין
אפשרות נוספת שתקל עליכם מבחינה כספית היא להשתמש באפליקציית City Pass של העיר, כדי לרכוש נסיעות חופשיות בכל כלי התחבורה הציבוריים באוסלו למשך מספר ימים. היפה הוא שהסיטי פס מקנה גישה חופשית גם למוזיאונים רבים בעיר - רק להציג אותו בקבלה וזה הכל. כך, למשל, נכנסנו אל מוזיאון מונק, המוקדש ליצירתו של הצייר האומלל המוכר בעיקר בזכות "הצעקה" וכולל אלפי פריטים שהוריש לעיר, חלקם נראים כמו סקיצות, ורק 150 מהם מוצגים בפועל כי הוא פשוט קטן מכדי להכיל.
הסיטי פס יכניס אתכם גם אל מרכז פרס נובל לשלום (בו מוענק פרס נובל לשלום, בעוד שאר פרסי נובל מוענקים בשטוקהולם), שהסיור בו מעורר השראה. ניתן לזהות שם את כל הפרצופים המפורסמים שנצפה לראות - בכללם כמובן מנחם בגין, אלי ויזל, יצחק רבין ושמעון פרס ז"ל - אבל היופי הוא שהתצוגה בו מתחלפת מדי כמה זמן ומוקדשת בכל פעם לאישיות אחרת, רובן כמובן פחות מוכרות לאדם מהיישוב. בימים אלה הגיבור הוא קרל פון אוסייצקי, עיתונאי גרמני שעשה הכל כדי להתריע נגד הנאצים ומעשיה, עד שלבסוף נאסר ונשלח ב-1933 אל מחנה ריכוז. את פרס נובל לשלום קיבל שנתיים אחרי כן, למגינת לבו של היטלר, אבל נותר במעצר ושוחרר רק שנה אחר כך אל בית החולים, מאחר שחלה בשחפת. זה גם מה שהוביל למותו שנתיים אחרי כן.
אם תרחיבו את הסיורים שלכם אל מחוץ לעיר, אפשרות מתבקשת היא שיט במעבורת על הפיורד. אוסלו ממוקמת בתחילתו של הפיורד, המאפיינים את נורבגיה כולה ומכילים בהם מאות אלפי איים. אל אחד כזה הגענו במסגרת השיט שלנו - אי שבימי הקיץ מגיעים אליו עשרות בודדות של תושבים כדי להעביר בו את ימי החום (היחסי), ללא חשמל ועם קרבה מירבית לטבע. לנו בישרו שלא מומלץ להיכנס למים כי הגשמים בימים שלפני כן גרמו לסחפי בוץ, אבל לא מעט נכנסו בכל זאת ולמיטב ידיעתנו הם עודם בחיים, ואפילו לא לקו בהיפותרמיה למרות הקור העז של המים.
את אותו פיורד ניתן לראות מהולמנקולן, שבחודשי הקיץ משמשת גם כמוזיאון, ומעניין הרבה יותר - המקום מאפשר לעשות אומגה ממעלה מקפצת הסקי ועד למטה. המדריכה שם המליצה לעשות זאת הפוך, כלומר להיתלות עם הרגליים למעלה (אל דאגה, הכל מאובטח עם קסדה ורתמות ואין חשש אם אינכם סובלים מפחד גבהים). ו-וואו, גם עבור ספקן כמוני שלא באמת חשב שתהיה בשורה במשהו כמו אומגה, זו היתה חוויה מרהיבה. הנוף של אוסלו הפרוש לרגלינו יפה גם כשהוא הפוך, ומשהו בספיגת המראות האלה בעודך מרחף וחופשי הופך אותו למדהים, עם או בלי יו נסבו בראש.
הכתב היה אורח של שגרירות נורבגיה בישראל וחברת בריסל איירליינס