אין תיירים? ענף המלונאות באשדוד גילה קהל יעד חדש

לא היה ממש צריך להמתין לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי לדעת שמדדי תנועת התיירות של ישראל לוקים באנומליה משוועת. מצד אחד, ישראלים שלא מחמיצים הזדמנות לתת קפיצה לחו"ל וכעת עושים זאת אפילו כמה פעמים בשנה. ומצד שני, דשדוש מתמשך ומתסכל בנתוני התיירות הנכנסת.

את העובדות קשה להסתיר: מרבית התיירים אינם רואים בישראל יעד נופש של ממש, ומי שכן מגיע לבקר בארץ עושה זאת במסגרת נסיעה עסקית/טיול קבוצתי דתי או ביקור קרובים.

מבלי להמעיט מתרומתם של מורי הדרך, סוכני הנסיעות ושאר נותני השירותים, מי שמשלם את המחיר הגבוה ביותר הם המלונאים. אלה נאלצו בשנתיים האחרונות לפעול ביצירתיות אין קץ על מנת לפתות קהלי יעד רלוונטיים מכל הסוגים והמדינות.

האם זה מצליח? לא ממש. קשה לסחוט לימון שמיץ לא זורם בסיביו. בצר להם, הם המציאו טרנד שרק נראה מוכר, אבל מרגיש חדש לגמרי: חופשות ליד הבית. שלא תהיה כאן טעות, מדובר באתגר מהפכני.

הדי אנ איי המסורתי של כל מלון הוא לעשות הכל כדי להביא אל האורח את נפלאות הלוקיישן בו הוא ממוקם. אבל במקרה דנן, מטרת העל של הטרנד הוא לעשות הכל כדי להביא לאורח את הבית שלו. לא פחות.

מי שלקחו את הטרנד הזה ברצינות הם מלונות הבוטיק, שעצם הווייתם הוא קריאת תיגר על המונח המסורתי "חופשה בבית מלון". אבל בעוד מלונות הבוטיק של תל אביב מוכרים את כל מה שנמצא מחוץ לפתח הלובי ומתגאים בכך, כשמתרחקים קצת מאזור המרכז מתגלה תמונה שונה. בעיר כמו אשדוד, למשל, שלא נחשבת לאחת מערי התיירות הגדולות בארץ, יש צורך לחדד את האסטרטגיה.

לכאורה, קשה לשווק את העיר כאטרקציה תיירותית, למרות שהיא מציעה בילויים ונכסי תרבות בלי סוף, אבל נדמה שקברניטי מלון ווסט, הנמצא בבעלות רשת טמרס, הבינו היטב מול מי הם עומדים. מבחוץ, הוא נראה כמו עוד מבנה תיירותי בצורת עוגן, אבל מיד כשמגיעים לדלפק הקבלה מתמלאים חמימות.

מלון ווסט אשדוד, בניגוד לאחיו התל אביבי למשל, שממוקם מול חופי תל ברוך, הוא מלון שמוכר את מתקניו ולא את מתקני עירו. זה נראה מובן מאליו, אבל זה דורש לא מעט אומץ, בעיקר כשיודעים את מנעד הדרישות הבלתי מתפשר של קהל היעד.

למרות שהוא מכנה עצמו מלון בוטיק, ביקור בשטחיו עלול לבלבל מעט. ווסט אשדוד הוא לא מלון בוטיק מהסוג המפונפן. הוא אמנם מעניק לאורחיו חוויה אישית וקשובה, אבל הוא לא המציא שום דבר שלא חשבו עליו קודם וגם על האמירה העיצובית שלו אפשר להתווכח.

אם תשאלו את האורח הממוצע כיצד הוא מדרג את מלונו, הוא מיד ידקלם את הקריטריונים המוכרים של ניקיון, נוחות, שירות וכמובן, עלות. אבל כשמחשבים את פרמטר העלות מול התועלת המתקבלת, נראה שמדובר בעסקה די שווה. מלון ווסט אשדוד מספק לאורחיו כמעט את כל השירותים שרק אפשר ויותר מכך, לא מתבייש לקרוץ לתושבי הסביבה ולפנק גם אותם.

דוגמה לכך היא מסעדת המלון, אנדיב, שבעבר נוהלה על ידי השף גיא פרץ וכעת נמצאת בניהולו המלא של המלון. אנדיב, מלבד היותה מסעדת שף שכמעט לא מזכירה את המזון התעשייתי של בתי המלון, פתוחה לקהל הרחב שמתמזג בה באורח פלא בלי להפריע לחוויית האירוח.

דוגמה נוספת הוא מתחם הבריכה בגג, שכמה לא מפתיע, מאוכלס באורחים תושבי האזור שהגיעו להרגיש בבית הרבה יותר מאשר הם מרגישים בביתם. עכשיו ודאי תשאלו, מה מניע תושב אשדודי לארוז את משפחתו בצהרי שישי כדי לבלות את השבת במרחק שני קילומטרים מביתו שלו?

ובכן, התשובה נמצאת עמוק בנבכי הנפש הישראלית שיודעת לאבחן הנאה לפי תחושת הביתיות שהיא מקרינה. להרגיש בבית במלון חמישה כוכבים זה לא דבר מובן מאליו. זאת התמקצעות מדויקת ומתוכננת שתורגמה לאסטרטגיה כלכלית ופועלת הרבה לפני שהאורח פותח את דלת חדרו (שכמובן, נראה כמו בית מטופח, אבל לא מטופח מדי).

איפה התיירים אתם שואלים? הם לא ממש חסרים כאן. במלון האשדודי הזה כל אחד יכול להרגיש תייר אם רק יבחר, אבל נדמה שלאיש זה לא חסר. קל ונכון יותר, להרגיש בבית. האם זאת לא מטרת העל של תעשיית התיירות?

כמה זה עולה? החל מ-900 שקלים לאדם ללילה בחדר זוגי כולל ארוחת בוקר.

הכותב היה אורח של מלון ווסט אשדוד מרשת טמרס.