כי בת 60 היא: איך הפכה נתיבות לעיר המפתיעה של הדרום?

ערב רב של בני אדם פוגש את המטייל עם הכניסה לנתיבות. בתחנת האוטובוס הראשונה בשדרות ירושלים עומדים זה לצד זה חרדים עם חזות צפון-אפריקאית ליד אחיהם הליטאים ארוכי הזקן, נשים עם שביס ועגלה עם תינוק בידיהן, אתיופים עם כיפה סרוגה וגם כמה רוסים חילונים. כולם הם חלק מ-35 אלף התושבים של העיר, שמוכרת בעיקר מהבבא סאלי וגראדים שנשלחים אליה מעזה השכנה.

שמות הרחובות שבה, כמו רבי עקיבא, רבי אבוחצירא ואחרים, לא יכולים להטעות אותך - הגעת לעיר דתית. אז איך בדיוק התגלגלו לעיר שסגורה במנעול בשבת יותר מ-30 אחוז חילונים, ומה יש להם לחפש שם? את התשובה הזו כנראה יכול לספק ראש העיר של נתיבות, יחיאל זוהר, שאמנם אינו חובש כיפה, אבל מנסה לדאוג לדו-קיום דתי-חילוני בעיר הזו כבר 27 שנה וזו הקדנציה השביעית שלו כקודקוד.

את המלחמות שלו לאורך השנים לא ניתן למנות על כף יד אחת. ואולי זה גם סוד בחירתו המתחדשת. בין אם זה מאבק בחצרות הבאבאות למיניהם והמסחרה שיצרה לעיר מוניטין שליליים, או בין אם זה המאבק במשרדי הממשלה שמקפיאים את תוכניות הפיתוח של העיר, ואפילו מאבק בשמו הטוב והקשר למשפחת פשע כזו או אחרת - לא בטוח ששלטונו של זוהר בעיר אכן כה זוהר עבורו, אבל הוא לא מתייאש.

דבר אחד בטוח - נתיבות היא כבר לא המעברה של פעם שהוקמה בחור בצפון הנגב. היא החלה את דרכה ב-1956 כמעברה די יחידה מסוגה בשם "עזתה", שבה 100 אחוזים מהעולים היו דתיים מסורתיים מצפון אפריקה. במרוקו ותוניס הבטיחו להם שהם מגיעים לירושלים, אבל במקום זאת הם קיבלו את המדבר הלוהט. לכן גם הרחוב הראשי בה נקרא שדרות ירושלים - "ייבוא" של עיר הקודש לנגב.

שנה לאחר מכן עזתה הסמוכה עזה, כבר הפכה לנתיבות, ככתוב בהמשלה לתורה: "ד??ר?כ?יה? ד?ר?כ?י נ?ע?ם, ו?כ?ל נ?ת?יבו?ת?יה? ש??לו?ם" (משלי ג,יז). במשך שנים היתה מועצה מקומית, עד שבשנת 2000 הפכה לעיר. העלייה של שנות ה-90 מחבר העמים שינתה את הצביון הדמוגרפי בעיר, כמו גם זרימה של תושבים מבחוץ שחיפשו מקום זול להתיישב בו. שמעון זוהר, מדריך טיולים ואח של, שמכיר את נתיבות על כל נתיבותיה, מספר שכיום התושבים מתחלקים לשליש חרדים, שליש מסורתיים ושליש חילוניים. הרוסים מהווים כ-15 אחוזים, האתיופים 5-4 אחוזים, הליטאים עוד 5-4 אחוזים והשאר יוצאי צפון אפריקה.

את כל ההיסטוריה, הווה ואולי גם העתיד של נתיבות כדאי לראות בתערוכה נהדרת, "נתיבות - רישומי יסוד", שנפתחה במאי האחרון ומציגה בגלריה העירונית בעיר. בתערוכה צילומים, מסמכים ועדויות שנאספו, ועדיין נאספים בכל יום ומתעדכנים, של ראשוני העולים, החל מהרבנים הגדולים שחיו בה לאורך השנים (אבא של מני מזוז, למשל) ועד לילדים שהופכים אותה לעיר אינטראקטיבית ודיגיטלית (רחוב ירושלים 195, הכניסה חופשית).

והילדים הם המנוע של העיר הצעירה מבחינת תושביה: כ-50 אחוזים מהם הם ילדים ובני נוער עד גיל 19. עוד כ-40 אחוזים בגילאי 44-20. אין ספק שהיא צריכה לפרוח ולספק את מה שצעירים זקוקים לו. אבל דווקא חיי הלילה בעיר, למשל, שפרחו יחסית עד לפני שנתיים, לא קיימים בה. לדברי זוהר, זה בגלל שהעירייה היתה צריכה לטפל בכל מיני בני נוער שהגיעו מבחוץ, השתכרו ועשו בלאגן, ומקומות החלו להיסגר וגרמו לדומינו של השבתת מקומות הבילוי. בגלל האופי המסורתי והמשפחתי של התושבים עדיף, לדידו של זוהר, שחיי הלילה לא יתקיימו בה. חבל.

אבל גם בלי חיי לילה, יש מה לראות ולעשות בעיר. אחד המוקדים המעניינים בה הוא בית הכנסת אל ג'ריבה ("המופלאה"), אחד מ-50 בתי כנסת בנתיבות, שהוא העתק של בית הכנסת באי ג'רבה בתוניס, הנחשב לאחד הקדומים בעולם. בנייתו כאן החלה בשנות ה-70 והוא מהווה מקור של גאווה והתרפקות ליוצאי תוניסיה. תקרתו מעוטרת באלמנטיים צבעוניים (ללא שום משמעות), קישוטיו נעימים לעין ובו גם שבעה ספרי תורה בארון הקודש אל מול שבע תפילות שנוהגים יהודי תוניס להתפלל (רחוב אבוחצירא פינת אלנקווה).

נקודה אחרת מעניינת, אך כואבת, של יוצאי תוניס היא אנדרטת ילדי אוסלו. ב-20 בנובמבר 1949 יצאו שני מטוסים עמוסי ילדים תוניסאים, שמילטו אותם מאימת השחפת. הם טסו דרך אוסלו, אולם מטוס אחד התרסק שם עקב כשלים טכניים. 27 ילדים נספו, ולזכרם עומדת כיום אנדרטה של אם המחבקת את בנה בכיכר שכבר הפכה להיות כיכר האזכרות של נתיבות (שדרות ירושלים, ליד מגדל המים בכניסה לעיר). אגב, המלווה היחיד שניצל, היה ממקימי מושב ינוב בשרון, שקם שנה לאחר מכן, והשלטונות באוסלו תרמו כסף לבניית 27הבתים הראשונים במושב.

מבנה אחר בעיר, שהוא אמנם מודרני בהווייתו אך מענג את העין לא פחות, הוא המרכז הרוחני של יהודי אתיופיה. המרכז נבנה בצורת משושה שמדמה מגן דוד, ובו בית הכנסת, כמו גם חדרי לימוד, יצירה אמנותית, אולם אירועים ועוד (רחוב ירושלים בסמוך לצומת עם שדרות ויצמן).

וכפי שכבר הבנתם, היהדות מעסיקה לא מעט את תושבי נתיבות. אחד מהם שלקח את חיבתו ליהדות לכיוון אחר הוא מיכאל אלקיים, אמן יודאיק וסופר סת"ם, שמציג את עבודותיו בארץ ובעולם. אל'קיים סיים לפני שנים את "בצלאל" והוא נצר למשפחת אמנים מרוקאית, כולל בתו שממשיכה את דרכו.

הוא מצייר על קלף בטכניקה ייחודית, שבה הוא מערבב חלמון ביצה עם הצבע, כך שהוא הופך עמיד יותר. באמנות שלו משלב אלקיים מוטיבים יהודיים, כמו יונה, מגן דוד, עץ החיים, דגים ועוד. "העבודות שלי צבעוניות מאוד והן מושפעות מהזוהר הקדוש", הוא אומר בסטודיו שבביתו, שם הוא מארח מבקרים בתאום (רחוב מבצע קדש 116 ב', 050-5402194).

אמנות בנתיבות היא בהחלט גם דבר ארכיטקטוני. המבנה היפה ביותר בעיר לטעמי הוא לאו דווקא ביתו של הקבלן העשיר, עודד שריקי, שגר בבית נובורישי בשכונת החורש ומזכיר את הפרתנון באתונה, אלא דווקא חצר הבבא סאלי. לא מדובר בקבר המוזנח, שסביבו חנויות רבות של קמעות שלא היו מביישות את המרכז המסחרי של נתיבות, אלא במבנה שבנוי בסגנון אנדלוסי יפהפה, עם חצר מרכזית ומעין מזרקה במרכז שבה מוסדות חינוך, פנימייה, כולל וגם בית משפחות הסמוך של בנו וממשיך דרכו - הבבא ברוך (רחוב החזון איש 9 א').

הרב ישראל אבוחצירא (1984-1889), המוכר יותר בשמו הבבא סאלי ("האבא המתפלל"), קבע את משכנו בנתיבות ב-1970 ונחשב לעילוי. כבר מגיל צעיר במרוקו הוסתר מנשים כי נועד לגדולות ולימים, כשעלה לארץ, שימש כפטרון של המדינה ובכה על קברו של בן-גוריון כשזה הלך לעולמו. בכל שנה מתקיימת ההילולה המפורסמת ביום פטירתו (ד' בשבט), ולאורך השנה מושכת אליה דמותו אלפי יהודים שחוגגים בסמוך לקברו ימי הולדת, מבקשים ברכות ונושאים תפילות אל מול רוחו של אחת הדמויות הכי מפורסמות שעל קמעות יהודיים, שהיווה כנראה גם השראה לדמותו של הבבא בובה מ"זהו זה".

וחוץ מ"תיירי" הבבא סאלי, לא קיימת כמעט תיירות ישראלית לעיר. בטח לא בשבת כשהיא סגורה והמשפחות החילוניות פוסחות עליה בדרך ל"דרום אדום" ושאר אתרים בצפון בנגב.

אבל אולי הפיתוח החדש שקורם עור וגידים בימים אלו יעשה את העבודה. מדובר בפארק נחל ב?ו?הו? ( מערבית מבריק, זוהר), שהוא נחל אכזב קדום שזורם במרכז העיר ואחד מיובליו של נחל הבשור המוכר באזור. הנחל, שנקרא על-שם תל קדום מהתקופה הביזנטית, אמור להפוך לאבן שואבת לתושבי העיר, אך גם למטיילים. על התכנון מופקד יולי חיימוביץ', מהנדס העיר, שבעזרת תמ"א 22 לקח שטח של 900 דונם (כ-10 אחוזים משטח העיר) והופך אותו לפארק טבע עירוני עם טיילת היקפית של 15 ק"מ, מסלולי אופניים, רציפי עץ לאם ולילד ואגם מלאכותי.

הפארק שהולך ונבנה בימים אלה לאיטו, גם אמור לעצור את ההתחתרות לאחור של הנחל שזורם בחורף ונוגס שטחים מהעיר. גם אתרי חנייה לקרוואנים, פארק חבלים וקמפינג בתכנון, גשרים שייחברו את גדות הנחל לשכונות שנבנות לצידו ואל 15 אלף יחידות דיור שמתוכננות לקום. תקציב הפרויקט כ-207 מיליון שקלים. כרגע, השקיעה העירייה רק 50 מיליון, קק"ל עוד איזה 20, החברה הממשלתית לתיירות גם צריכה להשתתף אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, והנה נוספה עוד מלחמה לרשימת המאבקים של זוהר.

ועם כל הפיתוח התיירותי הזה, לא ירצה ראש העיר להלין את הישראלים אצלו? ודאי שירצה. הוא אמנם לא מתחייב מתי ואיך, אבל לדבריו ב-2018 ייתכן ויהיה מלון ראשון גם בנתיבות ויש כבר אזור שמיועד להקמתו. "אני מקווה שהמלון לא ייאכלס רק את תיירי הבבא סאלי, אלא אנשי עסקים שירצו לנוח בערב ושאר תיירים", אומר זוהר בארוחת צהריים שאנו סועדים אצל רחל אזולאי, אחת ה"מאמות" בפרויקט "נשים מבשלות".

המיזם הטעים הזה, שכבר הפך שגור אצל נשות הפריפריה, מבית שאן ועד ירוחם, לוקח נשים שצמחו לתוך הבישול המסורתי של צפון אפריקה ומציע להן לנצל את כישוריהן (והן אכן מוכשרות) כמקור הכנסה. אורנה אלימלך מרכזת את הפעילות (טלפון: 08-9930142), שבה בכ-100 שקלים לערך תקבלו ארוחה מלאה בת כמה מנות, טעימה ומפנקת כאילו אתם סועדים במרקש או ג'רבה עצמן.

בדרך החוצה מנתיבות, שבע וטוב לב, הסטיגמה מתנפצת. כלומר, היא התנפצה כבר הרבה לפני, אבל כשאתה עוזב עם טעם של עוד אתה יודע שתחזור, כי לנתיבות יש מה להציע גם אם אין לך כיפה על הראש.

לקהל המקומי פחות צריך להציג אותה - הדתיים באים אליה בגלל הבבא סאלי ודומיו; המושבניקים והקיבוצניקים באזור בשביל הקניות, אבל הבעיה היא שרוב החילונים מטיילים בשבת. ואת הקהל הזה תושבי נתיבות פחות פוגשים. תוסיפו לזה סטיגמות, מרחק של שעה ו-5 דקות ברכבת מתל אביב ואולי גם קיץ מהביל - וקיבלתם המשך ניתוק בין הפריפריה למרכז, בין דתיים לחילונים, בין עיר שיש לה מה להציע לקהל שמחפש מה לעשות.

אז לא נוסיף לזוהר עוד מאבק לרשימה הגדושה שלו, ובטח לא נשנה את אופיה של נתיבות, ומנגד לא את יום הטיול הקדוש של החילונים. אבל כן נדגיש, כי בת 60 היא, וממעברה בשממה המדברית הפכה נתיבות לעיר די תוססת (לפחות שישה ימים בשבוע). אז אמנם היא בת 60 על פי הלוח, אך מבחינת הפוטנציאל היא בת 16 בקושי, או בת שש שנים.