"אנשים מרוצים כשהם הורגים את הזמן, בעוד הם מצפים שהזמן יהרוג אותם"
(סימון דה בובואר)
צרפת. נהר הסן. ספינת התענוגות "Seine Princess". חדר האוכל. קשישים רבים יושבים סביב השולחנות. ארוחת הערב ערבה לחיכם. לפתע, ראשו של אחד הקשישים צונח על צלחת האוכל. הקשיש מת. אשתו צורחת. נוסעים אחרים בהלם. במקרה זה, בניגוד לסצנת זיוף האורגזמה של מג ראיין במסעדה בסרט "כשהארי פגש את סאלי", אחרי הדרמה אף סועד לא ביקש מהמלצרית: "אני אזמין את מה שהוא הזמין!".
גופת הקשיש מועברת לאחד החדרים. האניה עוצרת בשולי הנהר. למקום מוזעקים משטרה, מכבי אש וצוות רפואי, שקובע רשמית את מותו. האלמנה הטריה מתייפחת בבכי, וקצינת האירוח האנרגטית של הספינה, פביולה, מנסה להרגיע אותה: "הגיע שעתו. הוא היה מאושר. הוא אכל והיה מאושר", אומרת פביולה. האלמנה נסערת. "זה היה בעלי השני! זה אני, אני הורגת אותם!". ופתאום הבכי המר של האלמנה פוסק לחלוטין, ומתחלף בדאגה מפתיעה. "הטבעת!", אומרת האלמנה, "אני חייבת לשמור את הטבעת!". פביולה: "מה?". היא עוברת לחדר בו נמצאת הגופה, ועטה עליה בנמרצות כדי להסיר את הטבעת מהגופה. מעבר חד נוסף מהשכול אל החיים: שעות ספורות לאחר מותו של הסועד בספינה, חגגו באותו חדר אוכל יום הולדת לקשיש אחר, באווירה צוהלת ביותר. שום דבר בעולם לא יעצור את שמחת החיים בספינת האהבה, גם לא המוות עצמו.
קצינת האירוח פביולה סיפרה על המקרה הזה לקבוצת עיתונאים ישראלים, ובהם כותב שורות אלה, בעת הפלגה על אותה ספינה באפריל האחרון, שהיתה שלווה, נעימה ונטולת כל דרמות מהסוג הזה. נו, אמרנו לה, אנחנו מניחים שחוץ ממקרים יוצאי דופן כמו זה שתיארת, הפלגות עם קשישים רגועות, והלילות שקטים, בלי השתובבויות רבות בחדרים. פביולה תנועת יד של ביטול לדבריי, ואומרת שהקשישים משתובבים בלילות ללא הרף. ממש ספינת האהבה. כן, את השייט מלווה צלה של אותה סדרה מיתולוגית משנות השבעים, עם דמויותיהם של קפטן סטובינג, הברמן אייזיק וג'ולי מקקוי. והיה ב"ספינת האהבה" גם דמות בשם גופר, וזה משעשע כי גופר זה גם שם חברת יחסי הציבור שאחראית על הבאת העיתונאים לספינה זו בצרפת, וזה גם גילוי נאות.
המראנו מתל אביב לפריז ב-1 באפריל. משדה התעופה נסענו ישר לספינת התענוגות, שעגנה בפריז. זה המקום לציין שהגענו לפריז מספר שבועות לפני שכונסה בה ועידת השלום בניסיון להחזיר את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני לסדר היום העולמי, ולפני שרה"מ נתניהו ניסה למנוע את הועידה בעזרת השטפונות בנהר הסן שיזם. לאחר ארוחת הערב, אנחנו יוצאים לסיור ערב קצר לאתר תיירות סודי, אלטרנטיבי ולא צפויי מגדל אייפל. עולה תהיה האם הלילה אייפל יואר לזכר כל נפגעי מתיחות אחד באפריל. חוזרים לספינה, ללינה.
הבוקר שלמחרת. פוקח עין. מביט על המטה ולרגע קצר שוכח איפה אני. מסיט את הוילון. לא מבין למה, לעזאזל, מבעד לחלון אני לא רואה בטון תל אביבי אלא נהר אביבי. ואז אני נזכר איפה אני, ומחייך. להתעורר בספינה בפעם הראשונה היה רגע קסום. כעבור כמה שעות אנחנו עוגנים. עוברים מהספינה לאוטובוס, עם וותיקי היישוב, בדרך לורסאיי. המדריך ממליץ לקשישים לנמנם מעט עד שנגיע, למרות שזאת נסיעה של 20 דקות בלבד. כמה מהם מסרבים להצעה, הם רוצים לטרוף את החיים כל עוד אפשר, לדפוק ת'ראש, בלי פחד מסיכונים מיותרים: הם מתנפלים על סוכריות ליקריץ עגולות כאילו אין מחר! c'est la vie.
עוברים את שער הזהב, ונכנסים לארמון ורסאיי. מתברר שסיפורים מזוויעים רבים שקרו לכאורה נוגעים למקום מגורי המלך, ובהם: למלכה מארי אנטואנט היו הרבה התפרצויות זעם; פעם, כשמשרת הארמון הביא למלכה אוכל שביקשה, לאחר שהתחרטה האשימה את המשרת שהוא גורם לה להשמין; בפעם אחרת, משרת נדרש לאחר יום עבודה ארוך ומפרך לחזור באמצע הלילה לחדר המלכה כדי להגיד לה לילה טוב או לחמם לה צלחת מרק; לעתים משרת עבד שם 19 שעות; עובדה מדהימה לא פחות: מיזם להקמת בניין חדש לארמון אושר בתקציב מטורף השווה ל-650 מיליון שקלים. טענות לא נעימות. כל דימיון למקרים עליהם נטען בתקשורת על קיסרים ישראלים מקרי בהחלט.
ובחזרה לארמון ורסאיי האמיתי. אחד הדברים שמשכו את תשומת לבי הוא חדר השינה של המלך לואי ה-14. לצד המטה הגדולה והמפוארת שלו, תלויי ציור של המלך לואי עצמו. מה שהזכיר לי שבתכנית "המופע של לארי סנדרס" דמותו של לארי (גרי שנדלינג ז"ל) היתה עד כדי כך נרקיסיסטית, שבמהלך יחסי מין עם שרון סטון, כדי לקבל זיקפה הוא היה חייב לצפות בתכנית שלו עצמו. לא הופתעתי מהמיסחור המאסיבי של ארמון ורסאיי, סמליו וכל מה שנקשר בהם, שבולט גם במרצ'נדייז בחנות הארמון. הופתעתי מהעדרו של מרצ'נדייז מתבקש בשירותי הארמון: נייר (מריה) אנטואלט.
למחרת בבוקר, בספינת האם, שוב אוכלים מנות מעולות. אין נפילות באוכל בכל ההפלגה הזאת. בין לבין, המדריך רן שהם מפליא בידענותו, בקסמו ובכישרונו לספר סיפור. לא משנה על מה ידבר - על אימפרסיוניזם, על מוצא הקרואסון, על הקשר בין כסא שזלונג לתקופת הברוק או על איך פעם טיגריס סיבירי הטיל עליו את מימיו זה תמיד יהיה פנטסטי. בסוף ארוחת הבוקר, מודיעים לנו שתתקיים התעמלות על גג הסיפון. בעוד שכתבת גלובס יוצאת תותחית ועולה להתעמל, בתוכי מתקיים הדיאלוג הקבוע בין המלאך לשטן שבתוכי:
אני שטן: השתגעת? התעמלות בעת חופשה? באת לסבול?
אני מלאך: יא פדלאה, אתה רוצה להראות כמו ז'ראר דפרדייה בשנותיו האחרונות?
אני שטן: אבל הרגע סיימתי ארוחת בוקר. מומחים ממליצים לא להתעמל מייד אחרי האוכל.
אני מלאך: ברצינות? טוב, אז תתעמל עוד שעתיים, מומחים לגמרי סבבה עם התעמלות שעתיים אחרי האוכל.
אני שטן: בלתי אפשרי. עוד שעתיים בדיוק מגישים כאן את ארוחת הצהריים..
לאחר כחצי יום שייט הגענו לרואן. האטרקציה במקום הן שלוש הכנסיות הגדולות. הקתדרלה הגותית נוטרדאם דה רואן מוכרת מסדרת הציורים של קלוד מונה, שצייר את הקתדרלה בזמנים שונים של היממה, ובציוריו נראית חזיתה ב-20 ציורים ובצבעים שונים. לפיכך יש הרואים בו נביא האינסטגרם.
ביקרנו בחצר מיסתורית, שהינה בית קברות גדול ששרד מהמגפה השחורה באירופה, בו טמונים אלפי בני אדם בקבר אחים גדול; ליד בית המשפט של רואן, הבניין הגותי החילוני הגדול ביותר באירופה, הבנוי מעל שרידי הרובע היהודי של רואן; ומול הבית שבו גרה הסופרת והפילוסופית סימון דה בובואר, שאמרה "אישה לא נולדת אשה אלא נעשית כזאת". מה שבטוח שהיא מתה כאשה וגם כאייקון פמיניסטית גדולה, כמעט בדיוק לפני 30 שנה, באפריל 86'. בדרך חזרה לספינה אני מזמזם לזכרה את השיר "תמיד אשה" של פנינה רוזנבלום.
הערב בספינת התיירים היה הזוי. צוות הספינה הכין תכנית אמנותית כה מביכה, שלעומתה הצגת סיום של ילדי גן פשוש משולה לאנסמבל התיאטרון המוערך של רינה ירושלמי. כמה מצער שמלצרים מזמרים אינם מפנימים את אמירתה של סימון דה בובואר: "מודעות עצמית לא מבטיחה אושר, אבל היא בעלת בריתו". במהלך מופע האימים של צוות ההפלגה, היה רגע בו השתוקקתי בכל מאודי להחליף את השיט בספינת האהבה הזאת - בהתרסקות עם הטיטאניק בקרחון.
לאחר המופע של שיא השפל, הספינה חיכתה לגאות, ועם בואה היא הפליגה כל הלילה. למחרת, לקחנו אוטובוס ליום שלם ויצאנו לארומנש ללמוד את סיפורי הפלישה לנורמנדי. היינו בהקרנת סרטון 360 מעלות המורכב מצילומים מהלחימה, במוזיאון הנחיתה ועל החוף עם שרידי הנמל הצף. לאחר מכן נסענו לבית הקברות האמריקאי בנורמנדי. בארומנש קיים פער בלתי נתפס בין הנצחת הזוועות שארעו במקום באותם 90 ימים ששינו את פני העולם, למקום כפי שהוא היום - רגוע, נעים, יפהפה, חוף ים, מסעדות וקרוסלת סוסים לילדים. הפער הזה בין האימה לשלווה מוביל אותי לרכוש בובת דובי טייס מכוחות הברית, שלחם בפלישה לנורמנדי, ולצלם אותו חוזר לזירות הקרב.
דובון טייס כוחות הברית חוזר לזירת הקרב בנורמנדי (צילומים: שגיא בן נון)
מוות ואוכל, כידוע, הולכים יד ביד. לאחר סיפורי התופת, התיישבנו לאכול בארומנש. היה טעים במיוחד לאכול גאלט סאראזין, מאפה אופייני לחצי האי ברטאן ונורמנדי, סוג של קרפ מקמח מלא, ולשתות את משקה הסיידר המקומי האלכוהולי והמוגז, שהוא למעשה הפגזה ארטילרית כבדה של תפוחים. חזרנו לספינה והודיעו לנו על הופעה נוספת. שקלתי לקפוץ מהסיפון אל הנהר הקר. אך ראו זה פלא: הפעם היה מופע ממש אדיר באמת. היה זה מופע פולקלור של חבורת קשישים מקומיים מתוקים בלבוש תקופתי. הצטרפתי לקשישות המחופשות בריקוד סוער.
בבוקר השייט הגיע לסיומו. זה הציף בתודעתי פרידה מספינה אחרת: לפני כ-3 שנים פורסם כי הספינה "פסיפיק פרינסס", שעליה צולמה הסדרה "ספינת האהבה", יצאה למסעה האחרון והפליגה למגרש גרוטאות בטורקיה. חבל שהטורקים לא החליטו במקום להרוס אותה לשוט עמה לעזה, ואז ישראל יכלה להחרים את הספינה ולזכות באייקון תרבותי.
רגע לפני שיצאנו למון סן מישל, האי המפורסם שהופך פעמיים ביום לחלק מהיבשה בשל תופעת גאות ושפל קיצונית באיזור, שאלתי את החווה אלברשטיין שבתוכי: מה הקטע של המקום הזה? מה לא כדאי לי ללבוש לטיול רגלי עם אפשרות טבילה בבוץ? והאם ינשרו לי שיערות ברוח? חווה אלברשטיין השיבה לי: "גאות ושפל/ חליפות/ ושערות שמתעייפות". תודה, חווה. בניגוד אליי, מי שבאמת היה לבוש היטב הוא נהג המיניבוס שהוביל אותנו למון סן מישל. בצרפת נהגי האוטובוס לבושים יותר טוב מהשרים בישראל, אומר הקולגה המוכשר יעקב.
מון סן מישל, מתברר, הוא אתר התיירות השני במצעד מספר המבקרים בעולם, מיד אחרי מגדל אייפל במקום הראשון. אני בהלם שהאי והמגדל האלה עקפו את ככר אתרים המרהיבה מת"א. מנזר מזדקר בראש ההר במרכז האי. הכמות העצומה של המבקרים במקום מעוררת את החשד שהנזירים שמתגוררים בו אינם יכולים להתלונן על בדידות מכבידה. על אף קסמו של המקום, בגלל הצפיפות הבלתי נסבלת בו, הייתי ממליץ לוותר על ביקור במון סן מישל. מי שמוכרח לחוות גאות ושפל מוזמן להסתפק בקריאה במדור רכילות על הקריירה של רון שובל. אך אם בכל זאת אינכם מוכנים לוותר על האטרקציה , נראה לי כי מסלול מגניב ומקורי הרבה יותר מעלייה על האי הוא סיבוב ברגליים יחפות באדמה הבוצית מסביב לו, בשעת השפל. חשוב לעשות זאת עם מדריך, כי יש איזורים מסוכנים שבהם ניתן לשקוע בבוץ.
על השטיח האדום בפסטיבל קאן אמנם לא דרכנו בטיול, אבל חזינו בשטיח מפורסם אחר בצרפת שטיח באיה, במוזיאון העיר באיה. זוהי עבודת ריקמה שנוצרה לפני כמעט אלף שנה, בימים שבהם שמעון פרס היה נער צעיר, ויש המחשיבים אותה כיצירת הקומיקס הראשונה בהיסטוריה. היא מתארת את האירועים שהובילו לקרב הייסטינגס שבעקבותיו כבשו הנורמנים את אנגליה מידי הסקסונים. אורכו של השטיח הוא כ-70 מטרים ורוחבו כחצי מטר, ומתוארות בו 58 סצנות רבות. אנחנו, העיתונאים הישראליים במוזיאון, מתלהבים מזה שיש הדרכת קולית מוקלטת גם בעברית. כמה פרובנציאלי מצדנו. בפרודיה שנעשתה על רקמת באייה על ידי הקומיקסאי ריצ'ארד ג'ולי, מצויירים זוג תיירים אמריקאים מביטים ברקמת באייה במוזיאון, והבעל אומר לאשתו: "הסטוריבורד נראה נהדר... למה הם לא עשו מזה את הסרט?"
היעד הבא במסע כפר ז'יברני, בו נמצאים הגן וביתו של הצייר קלוד מונה, ממנהיגי התנועה האימפרסיוניסטית. בפתח האתר, קלוד מונה כניסות. סטאגדוש. הגן יפהפה, ומתבקש לזמזם בו את השיר "הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית" של כרמלה גרוס וגנר. בהמשך שנה זו ימלאו 90 שנה למותו של הצייר, ומסקרן אותי לדעת אם לפני שהלך לעולמו, בעיתונות של תחילת המאה הקודמת הכינו "חבצלת" למי שמזוהה עם ציורי החבצלות על המים.
בעת ביקור בבית הצייר קלוד מונה, אני משער שיכול היה להתקיים הדיאלוג הבא:
- כאן היה חדר השינה של מונה.
- באמת? אז אפשר להגיד ש...
- לאאאא....
- כאן המונה דופק.
(#מצטער)
המסע המופלא התחיל בפריז, ובה הוא גם הסתיים. "העובדה שפריז קיימת וכל אחד יכול לבחור לחיות בכל מקום אחר בעולם תמיד תהיה מיסתורית עבורי", כתב וודי אלן בסרטו "חצות בפריז". אני אישית מעדיף את לונדון, אבל ציטוט של וודי אלן נותן תחושה איכותית בכתבה. אני מתיישב לראשונה בטיול הזה לבדי, בבית קפה פריזאי. אם רוצים למצוא את ההבדל בין תיירים ישראלים לצרפתים מקומיים בבתי קפה, היא על ידי כך שכל הצרפתים מעשנים וכותבים רומנים, וכל התיירים הישראלים שוברים את הראש כמה טיפים צריך לתת. סוגייה זו הטרידה גם את הכותב השנון דייב בארי, כשכתב על ביקורו בפריז, ולכן הביע את שמחתו שאף גנב לא כייס אותו ברכבת התחתית, כי אם זה היה קורה הוא היה נבוך שאינו יודע איזה טיפ צריך לתת לגנב.
הערב האחרון בטיול הועבר בקברט "פרדיס לטין". בעבר מופעי הקברט היו לגברים בלבד, וכיום מגיעות משפחות שלמות, וזה ממש הזוי לראות ילדים צופים במופעי נשים חשופות חזה. הגברים, בניגוד לנשים, לא חשפו איברים אינטימיים. עם זאת, במופעי קברט אחרים יכולים להיות דראג קווינס, שאולי לא נולדו כאשה אבל נעשו כאלה.
מאז שנחתנו בנתב"ג, אני לא מפסיק לשאול את עצמי שאלה קטנה אחת: מתי אני חוזר לצרפת? וזה מזכיר לי את המערכון המיתולוגי של "החמישייה הקאמרית", שבו עמנואל הלפרין (מנשה נוי) מראיין מאולפן הערוץ ה-1 את יואב טוקר (רמי הויברגר) מפריז, מקנא בו על כך שהוא שם ושואל את טוקר: "יואב, מתי אתה חוזר לארץ??". אאחל לעצמי, כמו שאומר אבא של אשתי, שאחזור לארץ כמה שיותר פעמים.
הכותב היה אורח חברת "בריזה - אמנות הטיול" מבית מונה טורס. מחיר שיט של 8 ימים מפריז לנורמנדי וחזרה: 2,375 אירו
