ה"שאנז אליזה" של יפו: 100 שנים לשדרות ירושלים

ככה בשקט-בשקט, בלי מסיבת הולדת, בלי בלונים, בלי זיקוקים ובלי נרות מנצנצים על העוגה, מציינת השדרה השנייה בארץ 100 להקמתה. היא כבר לא יפה, לא נחשקת ולא מרכזית כבעבר ונראית כמי ששכחה את תהילתה. השדרה הנשכחת, שבימי זוהרה חנו בה מכוניות פאר לצד מכוניות שרד של נשיאים, ראשי ממשלה ונכבדים מרחבי העולם, גנרלים מעוטרי 'פלאפלים', חרבות ואותות גבורה, אמנים ושחקנים מהוללים שחיזרו לפתחה של "אלהמברה" - מסעדת הגורמה הצרפתית שהייתה הכי יוקרתית ויקרה בארץ. המסעדה פעלה מעל ל-40 שנה בניצוחו של השף כריסטיאן זרדז, בימים שטעמי הכמהין והפואה גרא היו מוכרים ליחידי סגולה ושף לא נחשב לרוק-סטאר.

אלה העלו אז את קרנה של השדרה, אך כיום בניין המסעדה נראה שומם ובודד, ממש כמו השדרה שזוהרה וחינה נעלם אי שם בשנות ה-80. היום היא נראית עצובה ומבוישת, אולי בגלל שהיא יודעת מה צפוי לה בשנים הקרובות - כליה בחסות הקו האדום של הרכבת הקלה שתעבור לאורכה. לצורך מיקום תחנות הרכבת ייאלצו לעקור את עשרות עצי הפיקוס והוושינגטוניה המקשטים ומצלים עליה כבר עשרות שנים.

וכך, הבולוואר של יפו, ומי שהייתה אמורה להיות הדיזנגוף הדרומי, הפכה לשדרה הכי דחויה ואפרורית של העיר ללא הפסקה, זו שמטפחת את שדרותיה האחרות כאתרי הבילוי הכי סקסיים וטרנדים.

השדרה פרצה את דרכה בין הפרדסים ב-1915 בניצוחו של חסן בק, המושל הצבאי של יפו שנודע בראוותנותו. המושל חשק בשדרה עירונית, בדומה לשדרת רוטשילד השכנה. השדרה היפואית הוכשרה בצומת הדרכים שחיברה בין נמל יפו לירושלים, מצד אחד, ובין יפו לשכונות מנשיה ונווה צדק, מצדה השני. לימים היא הפכה לציר תנועה מרכזי ומשני צידיה נבנו בתי פאר של עשירי יפו, לבנון וירדן. השליטים הלכו ובאו, הטביעו בה את חותמם ושינו את שמה - הטורקים קראו לה "בולוואר ג'מאל" ע"ש ג'מאל פאשה הטורקי שהיה מושל סוריה ויפו, הבריטים "המלך ג'ורג אווניו'" והמקומיים קראו לה "אל נוזהא" - הטיילת, בערבית. את שמה הסופי, "שדרות ירושלים", קבלה לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות.

בשנות ה-30 הפך הרחוב למרכז עסקים, מסחר, תרבות ובילוי כשלאורכו נפתחו חנויות ובתי קפה, נבנה מסגד והוקם בית החולים. התושבים בקשו גם לחם ושעשועים והקימו בקצה הצפוני שני בתי קולנוע, בהמשך נפתחו גם אולם מופעים מפואר ובצמוד לו בית קולנוע קיצי. לאחר קום המדינה, ועם גלי העלייה הגדולים, הרחוב הפך למושבת עולים מארצות הבלקן - טורקיה, יון, רומניה ובעיקר בולגריה, ולא בכדי הוא כונה "סופיה הקטנה". לבולגרים היה גם בית כנסת קטן שהתמקם באחת מהחנויות בראשו עמד הרב אברהם בכר שהיה מגיע לתפילות השבת רכוב על הווספה שלו. בתום התפילה היה הרב ממהר לנסוע למשחקים של קבוצת מכבי יפו, הגאווה העירונית, ואלה לא היו נפתחים בלי ברכתו.

הפסטיבל של השדרה הסתיים באמצע שנות ה-80 ומאז הלכה והידרדרה. גם התשתיות לא הטיבו עמה ובימים גשומים במיוחד המים הציפו את הרחוב, החנויות והבתים וכדי להציל את התקועים במים היו מחלצים אותם עם חסקה וסירות גומי. מחזה סוריאליסטי באמצע רחוב ראשי. בשנות ה-2000 שפצו את התשתיות, ריצפו את השדרה ושינו מעט את פניה, בעיקר בקטע הצפוני שבין הרחובות אילת לסלמה. הקטע המרכזי, שבין הרחובות סלמה לארליך, נראה עדיין מוזנח ואפרורי, חלק מהחנויות נסגרו ואלה שפתוחות נראות כמי שהזמן עצר בהן מלכת – מכולות, גלנטריות, חנויות ביצים, שען, סנדלר ותיקונצ'יק.

יצאנו לתור את השדרה עם דורון עוזר, מורה דרך המתמחה בסיורים בעיר, שהוביל אותנו במנהרת הזמן מימי תפארתה ועד הלום. התחלנו בסביל שברחבת תאטרון גשר, המקום בו נהגו הנכנסים לעיר לשתות ולרחוץ את ידיהם, ובקיוסק הפלאפל הצמוד שבראשיתו היה ממוקם בתוך השדרה ולאחר שיפוצה עבר לגדה השמאלית. הפלאפלייה, שנקראת "מועצת גדולי הפלאפל", שם שניתן לה על ידי פשנל וחיים חפר, שייכת לניסים שטיוי שמאז 1970 מכדרר שם את כדורי הפלאפל הטעימים. ממול, בבית מס' 6 , פועלת כבר 20 שנה המסעדה הטריפוליטאית של משפחת גואטה. בהמשך התמקדנו במבנים ההיסטוריים ובבתים היפים שעוצבו בסגנון ערבי אוריינטלי לצד סגנון הארט דקו והארט נובו.

הוקם ב-1922 כמקום מפואר וגדול עם כאלף מקומות ישיבה. בהמשך הפך לקולנוע נוגה והיום הוא ביתו של תיאטרון גשר.

הוקם ב-1947 והיה שייך לאדון חליל פלחה. שנים אחרי הפך לקולנוע צליל וכיום מתפקד כאולם מסיבות והופעות תחת השם "מועדון התיאטרון".

המקום נפתח ב-1931, בימי המנדט, ומאז ועד היום משמש באותו התפקיד. הבניין עוצב על ידי האדריכל אוסטן סיינט בארב הריסון ונבנה על ידי עאסם בק סעיד, מי שהיה ראש עיריית יפו ב- 1918- 1938. בהצצה לתוך הסניף ניתן לראות את חלל האולם הגבוה, מצופה כולו שיש, את אשנבי הפקידים ואת ספסלי ההמתנה מהעץ. בקומתו השנייה פועל מוזיאון השירות הבולאי עם תצוגה של בולים, שטרות, מטבעות והקרנת סרטונים.

מהבתים הכי יפים בשדרה שתכנן ובנה המהנדס חאצ'דור טטוסיאן עבור משפחתו. הבית עוצב בסגנון הארט נובו עם חלונות עץ גבוהים ומקושתים וחלון עגול שנועד לסירקולציה של האוויר. בקומת הקרקע ניהלו עסק משפחתי לגביית כספים עבור הטורקים, בקומה השנייה התגוררו ובגג הגדול נהגו לארח ולחגוג. עם כיבוש העיר המשפחה נטשה וחזרה ללבנון.

הוקם ב-1936 על ידי ממדוח חאפז נבולסי, מעשירי ונכבדי העיר, כאולם מפואר שעוצב על ידי האדריכל הלבנוני אליאס אלמור. אל חמארה (האדום, בערבית) , או "הארמון" בפי המקומיים, קיבל את שמו בשל קירותיו האדומים ווילונות הקטיפה הארגמנים. באולם התקיימו מופעים של גדולי הזמר הערבי ובניגוד לאגדה האורבנית אום כולתום לא שרה בו. לאחר קום המדינה המקום עבר לידי צבי בראונשטיין ורפאל וינשטוק שהסבו את שמו ל"קולנוע יפאור". ב-1963 הגיע המפיק גיורא גודיק שהפך אותו ל"תיאטרון אלהמברה" (אדום, בספרדית) שהציג שלאגרים תיאטרוניים בהם "גברתי הנאווה", "כנר על הגג" ו"קזבלן". ב-1972 גודיק צבר חובות ענק, פשט רגל, נס אל נפשו והשתקע בגרמניה.

בשנים האחרונות המבנה המרשים עבר שחזור ושמור ומשמש את מרכז הסיינטולוגיה. מבלי להיכנס לתורה ולמסרים שלהם, המרכז פתוח לכל ומומלץ מאוד לביקור. במקום נערכים סיורים מודרכים בין הקומות ועד לגג היפה במיוחד המשקיף על העיר. שיאו של המקום היא התערוכה המרגשת האוצרת את ההיסטוריה והזיכרונות של השדרה ושל האולם עם תמונות, מסמכים, תעודת, קטעי עיתונות וכרטיסים מקוריים של ההצגות.

לתאום סיור, ללא תשלום: 03-6270300.

בית קולנוע ללא גג שפעל בלילות הקיץ. בניגוד לשאר בתי הקולנוע שעברו שימור ומתפקדים גם היום, פארוק נטוש, מוזנח ומפויח, עד שיגיע נדל"ניסט בעל עניין ויגאל אותו. בינתיים אפשר להציץ מבעד לחלונות ששימשו את הקופאי, לראות את העמודים עליהם נתלה המסך ואת החלל בו סודרו הכיסאות לצופים.

בטרם הועברה המזרקה המיתולוגית למקומה היום היא ניצבה בלב כיכר, על ציר השדרה. הכיכר היוותה מקום מפגש מרכזי לראות ולהראות ובגן שממולה נפתח ב-1953 הלונה פארק הראשון בארץ, עליו כתב הזמר ישראל יצחקי את השיר "אבאל'ה בוא ללונה פארק". ב-1970 הלונה פארק נסגר ונדד על מתקניו לגני התערוכה.

נדמה שזה הבניין הכי חדש ברחוב, שהוקם לפני כעשור עבור המרכז ליהדות מתקדמת במטרה להשתלב בקהילה המקומית. הבניין ממוקם בכיכר המזרקה ומשמש כבית הארחה יפה ומטופח שבו 66 חדרי אירוח, לובי גדול, בית כנסת ואולמות כנסים. המקום מאוד אהוב על מטיילים ותיירים הן בשל מיקומו בסמוך לאטרקציות תיירותיות והן בשל מחיריו השפויים ביחס לתל אביב השכנה. לבניין גרם מדרגות מעוגל ומיוחד שמטפס לקומת הגג ממנו נשקף הנוף הפנורמי של תל אביב-יפו המרחיק עד לים כשברקע צריחי המסגדים וכיפות הכנסיות המזדקרים בקו הרקיע.

לפרטים: 03-6827700, beit-daniel.org.il

אחד מהבתים הראשונים שנבנה ב-1933 בצמוד לפרדסים. בית המגורים המרשים הפך בשנים האחרונות למעונות סטודנטים הלומדים במכללה האקדמית הסמוכה אליו.

המסגד, מהיפים בארץ, נבנה ב- 1937 בלב שכונת נוזהא שנחשבה אז לשכונת יוקרה לבעלי הון. המסגד ננטש ב-1948 וב-1960 חזרו המתפללים שניהלו במקום גם ספריה ובית דין מוסלמי. לפני 20 שנה המסגד עבר שיפוץ אדריכלי, נוספו קשתות, עבודות פסיפס ועמודי שיש, ומתקרתו הגבוה משתלשל שנדליר ענק מרהיב ביופיו. המקום פתוח לביקורים אך קשה לתאם מראש. פשוט תעברו ואם פתוח תכנסו ויקבלו אתכם במאור פנים ויוסיפו הסברים.

בית החולים הראשון בעיר שנבנה בתוך הפרדסים ועוצב על ידי אדריכל הבהואוס יצחק רפופורט. את הקמת בית החולים יזם ד"ר פואד איסמעיל דג'אני, בצמוד לוילה שלו. לימים הפך לבית יולדות ושמו הוסב לבית חולים צהלון והיום הוא מתפקד כבית יום לקשישים. אם שער הכניסה פתוח מומלץ להיכנס, להתרשם מהמבנה ומהגינות הגדולות הסובבות אותו.

בית החולים זכור היטב לחובבי המלבי שבחזיתו עמד במשך עשרות שנים הדוכן הירוק שהציע גזוז ומלבי קר בתוך צלוחיות מתכת. המלבי המיתולוגי עדיין קיים והוא עבר לקיוסק בבית מספר 96.

השדרה נודעה גם כיעד קולינרי מבוקש הודות ל"אלהמברה" - מסעדת הגורמה הצרפתית; ל"סמי בורקס" אליו נהרו לקנות 'בורקס חמינדוס' לשבת; "גלידת קוזו" שנודעה בגלידת המסטיק הנהדרת שלה ו"מפגש הבלקן" שם הגישו את המוסקה הכי טובה בארץ. חלק מהמסעדות הבולגריות עדיין פעילות וטובות בהן מסעדת "סופיה" שמגישה את השקמבה - המרק המהולל של בני העדה ובמסעדת "ויטושה" עם מנת האגריסטדה מוח המצוינת.

במעדניות של "אבנר ורמי" ושל "פפו" (שד' ירושלים 62) תוכלו לרכוש כרוב שנכבש בגיגיות עץ ענקיות, עגבניות שהוחמצו עם שום ושמיר, פסטרומה – נקניק יבש שמגיע מטורקיה, אבודרחו - ביצי דג מיובשים בשעווה, רודופי – גבינה מקורית שמיובאת מבולגריה וסלטים ביתיים ומיוחדים. את הדליקטסים תורידו עם אוזו יווני, ראקי טורקי, ערק ערבי וצ'ואיקה גאורגי – ספירט שזיפים שמבעיר את הגרון.

נכון להיום הקטע הצפוני של השדרה חווה רנסאנס גדול, אולי בשל סמיכותו למושבה האמריקאית ולשכונת נווה צדק היוקרתית. המקום הפך לסוהו של יפו שקיבץ לחיקו אמנים, מעצבים, אנשי תקשורת, משפחות צעירות, שתל אביב יקרה להם, ונדלני"סטים עם חוש ריח מפותח. הרחובות הקטנים היוצאים מהשדרה (הסמוכים לתאטרון גשר) הפכו לשכונת נגה - שכונה צעירה ותוססת עם בתי קפה קטנים, קונדיטוריות בוטיק, חנויות מעצבים, גלריות וסדנאות אמנים.

הפריחה הנדל"נית הובילה לסגירתה של אחת מהעסקאות הכי גדולות שנעשו ברחוב בשנים האחרונות, שמן הסתם תעלה את ערכה ומיתוגה של השדרה כיעד תיירותי מבוקש. מדובר ברשת ישרוטל שרכשה את הבניין המיתולוגי בשדרות ירושלים 8, שנבנה בשנות ה-20, שימש את הבריטים ובהמשך את משרדי השק"ם במטרה להופכו למלון בוטיק יוקרתי. למלון העתידי מיקום מנצח - בסמוך לים, לנמל, לעיר העתיקה ולשוק הפשפשים. והוא לא היחיד. בסמוך לשדרה עומדים להיפתח עוד מלונות, בהם מלון The Setai Tel Aviv שיפתח בבניין תחנת המשטרה המיתולוגית בכיכר השעון; מלון W שיפתח בבניין בית החולים הצרפתי ברחוב יפת ומלון "מרגוזה" שנפתח לפני כחודשיים ברחוב יהודה הימית.

אז נכון שייקח זמן עד שכל התוכניות העתידיות לשדרה יסתיימו, כולל העבודות של הרכבת הקלה, אך למי שיש אורך נשימה, כיס עמוק וגדול וישרוד את הימים הקשים כדי להיות שם ביום שלמחרת, סביר שיקצור את הפירות של פריחתה המחודשת של השדרה.


מעיריית תל-אביב-יפו נמסר, שהיא "מקדמת מזה מספר שנים חלופת תכנון עדכנית לשדרות ירושלים, שמטרתה להחזיר לשדרה את ימי זוהרה מקדם ולשים בראש סדרי העדיפויות העירוניים את משתמשי התחבורה הציבורית, הולכי הרגל ורוכבי האופניים. השדרה תשמש כציר המרכזי למעבר תחבורה ציבורית מבת-ים לתל-אביב-יפו באמצעות רכבת קלה מודרנית, שעתידה להחליף כ-10 אוטובוסים בכל נסיעה. בנוסף, תתוכנן השדרה כרחוב מנוהל תנועה עם מדרכות רחבות, ריהוט רחוב עדכני, שביל אופניים ומרחב ציבורי מגונן ומזמין כל זאת בכדי שתחזור להיות 'הטיילת' או 'אל נוזהא' כפי שכונתה בעבר".