האם צומחת לנו מתחת לעיניים עיר נופש, היושבת על חוף הים ומאיימת על תל אביב? לא בדיוק, אבל הרצליה, תאמינו או לא, רוצה לתקוע יתד לא רק כעיר המהווה "מגרש חנייה של יאכטות" ווילות של עשירים, אלא גם כמקום שאפשר להעביר בו לפחות יום אחד של כיף, אם לא יותר.
הרבה זמן עבר מדצמבר 1924, אז הוקמה העיר שנושאת את שמו של חוזה המדינה כמושבה חקלאית, וכיום היא נודעת כעיר שבה שני חלקים עיקריים: הרצליה העיר (מוכרת גם כהרצליה ב') שבה בתים כמו בכל עיר, וכמובן הרצליה פיתוח ושכונת נוף ים, שהיתה מעברה בשנות ה-50, אבל כיום, כידוע, כולנו היינו רוצים לגור ב"מעברה" וב"שכונת הפיתוח" הללו שצמודות לים.
והים הוא בהחלט העוגן של הרצליה. עופר מור, מנכ"ל החברה העירונית לפיתוח תיירות בעיר, אומר ש-730 כל שיט עוגנים במרינה שלה - הגדולה במזרח התיכון. ועל ה"חנייה" הזו גובה החברה, שהיא גוף פרטי-כלכלי, לא מעט כסף שחלקו הולך, כמובן, לבעלי החברה, אבל גם חוזר להשקעה תיירותית בעיר. עם תקציב של 30 מיליון שקלים בשנה, החברה מפתחת תשתיות, מסדרת את חופי הים, מקיימת אירועי תיירות וכמובן נשענת על המלונות הרבים שמרצפים את חול הים.
ריץ קרלטון והרודס הם הסנוניות האחרונות של מלונות העשירים בעיר, שנותנים פייט הוגן להילטון ומלון דן בתל אביב, וכנראה שהרצליה הבינה את הפוטנציאל העסקי-תיירותי של מלונאות בשטחה, אחרת איך תסבירו שרשת הילטון ורשת W עומדות לפתוח בה סניפים בשנים הקרובות?
שבעה קילומטרים של חופים מהמטופחים בארץ
אז מה יש לעשות בה, בהרצליה, חוץ מלעבוד באזור ההייטק שסמוך למחלף הסירה? לא יותר מדי, כלומר ערי חוף כמו תל אביב, חיפה ואפילו אשדוד שמות אותה בכיס הקטן מבחינת אטרקציות והיצע תיירותי, אבל כמה טוב לדעת שעשר דקות נסיעה מתל אביב אפשר להעביר יום כיף ואף יותר מבלי להיתקל בהמוני בית ישראל? "באמצע השבוע התיירות היא לרוב עסקית ושל אנשי הייטק", מסביר מור, "ובסופי שבוע משפחות שרוצות שקט וגם לא מעט דתיים".
וקשה לדעת מה היתה מציעה הרצליה לאזרחים אם לא היה ים בתחום שיפוטה. שבעה קילומטרים של חופים, שהם באמת מהיפים ומהמטופחים בארץ, מהווים את העוגן התיירותי שלה. בחברה לפיתוח, כשמה כן היא, שוקדים על פיתוח הנדל"ן בעיר, אבל רוח חדשה במפרשים של פרנסיה דואגת גם לשמור על החופים והאקולוגיה שלהם בימים שהמדינה מתירה ליזמים לגנוב את החופים של כולנו. כך, למשל, כרישי הנדל"ן נתקלים בקשיים לבנות על החופים הציבוריים, שחלקם מונגשים לבעלי מוגבלויות, שאף יכולים לשכור בחוף כסא גלגלים שיביא אותם עד למים, וללא עלות.
אקולוגיה היא גם שם המשחק בריאה הירוקה של הרצליה. פארק הרצליה, או "הירקון של הרצליה", היה בעבר ביצה שניקזה את כל השפכים, הפסולת והגשמים שזרמו מאזור הרצליה ב' מערבה. בעידודה של ראשת העיר הקודמת, יעל גרמן, הפכה הביצה הגדולה הזו לפארק ירוק עם מתקני ספורט, שביל ריצה רך של קילומטר, תיאטרון ל-6,000 איש, מגלשות בגובה של 15 מטרים ובקרוב גם רכבת לילדים שתעבור במסלול ייעודי.
רק 300 דונמים מתוך 700 שבתכנון הונגשו לטובת הציבור, השאר עדיין בידיים פרטיות ובמאבק בבתי משפט, אבל לקראת ערב המקום מתמלא אדם, ילדים וחובבי ספורט של אחרי העבודה שמפליאים בבגדי הריצה המסוגננים שלהם. עוד בפארק, אחת הנקודות החשובות בעיר - בריכת החורף של הרצליה - שהיא שריד לאותה ביצה גדולה וכיום היא מבריכות החורף הבודדות ששוכנות בתחומן של ערים בישראל.
סביב בריכת החורף הגדולה נבנו תחנות מסתור לצפרים (ואולי גם לזוגות מתבודדים), איי מנוחה לציפוירם וברווזים שיכולים לעלות עליהם לנוח ו"בקרוב יתחילו גם סיורים מודרכים ללא תשלום כדי לקרב את הקהילה לפארק", אומרת ורד אושר שמנהלת אותו.
אמנות להמונים, ובחינם
ומהירקון של הרצליה ל"מומה של הרצליה". כן, גם עיר כמו הרצליה צריכה להתהדר במוזיאון לאמנות עכשווית משלה, ממש ממול לבניין העירייה, ברחוב הבנים פינת שרה מלכין, נמצא מתחם יד לבנים של העיר, המחובר לבניין בטון אפור שנבנה בסגנון ברוטליזם של שנות ה-70 על-ידי הארכיטקט יעקב רכטר. הדבר הטוב ביותר בו, מעבר לתערוכות המעניינות שמתחלפות כל שלושה חודשים, הוא הכניסה ללא תשלום לילדים עד גיל 18 וגם מבוגרים לא יוציאו הון על כניסה - 20 שקלים לראש. בשבתות בשעה 12 הדרכה חינם לקהל. ביום ראשון אף אחד לא משלם, כי סגור.
מה תראו שם? אמנים ישראלים ובינלאומים שמציגים ממיטב המיצגים והיצירות, כשהדגש הוא על אלמנטים מוחשיים של שמע, ויזואליות ומגע. למשל, "הקיוסק" שהוא מיצב של רן סלווין שבו מעין פיצוציה היא בעצם סוג של מוח עם אורות ניאון צבעוניים. "הייחוד שלנו הוא לתת לאמנים קטנים חשיפה בהתאמה אישית", אומרת ד"ר איה לוריא, אוצרת ומנהלת המוזיאון, שמקבלת אליה לא מעט תלמידים, סטודנטים לעיצוב ואמנות מ"בצלאל" ותושבים שיכולים לספוג אמנות, ואפילו בחינם.
כדי לספוג קצת אמנות מסוג אחר, ה"זאפה הרצליה" הוא אמנם לא מוסד ישן, אבל בכל ערב תמצאו בו את מיטב הזמרים/ות והלהקות, כך שגם באמצע שבוע אפשר לצאת בעיר. ולפני או אחרי הופעה, תמיד אפשר לקפוץ ל"אינגה בר" - הפאב המיתולוגי של העיר והוותיק ביותר שלה. משמח מאוד לראות שכבר בשיה שמונה בערב הבר די מלא בעובדי הייטק שסיימו את יומם ובאו להירגע עם בירה מהחבית, או בכמה חברות שנפגשו לערב בנות של נשנושים וקצת אלכוהול.
ואם הנשנושים פתחו לכם את התיאבון, הרצליה שופעת מסעדות לסוגיהן השונים. החל מ,עד העצם" הבשרית והוותיקה ועד "נאפיס" המוכרת, שכיף לסיים איתה ועם פתות צהובה-זיתים את הלילה. אבל דווקא "טנדורי" ההודית של רינה פושקרנה, אולי המסעדה הוותיקה בעיר שחוגגת השנה 25 שנים להיווסדה, מביאה בשורה אחרת.
אז נכון שאוכל הודי אינו חדש, אבל פושקרנה שמפקחת ביד רמה על המלצרים ההודים, כמו גם על חומרי הגלם שעשו את כל הדרך במיוחד מארץ התבלינים לארץ הקודש, לא קפאה על שמריו של הצ'פאטי והפכה את המסעדה למקום שבו דווקא בצהריים לא תמצאו מקום. "באים לכאן המון אנשי עסקים והייטק שנמאס להם לאכול כל יום אותו דבר, ופה מציעים משהו אחר", היא אומרת ומוסיפה שדווקא בשעות הלילה תמצאו אצלה לא מעט צוותי אוויר שלנים במלונות העיר, ובאים אליה לפתוח שולחן.
ה"ווילה" הראשונה של הרצליה
אם לא נשארתם להופעה לילית או לפינוק באחד ממלונות הפאר, כדאי לסיים את יום הטיול שלכם בהרצליה לא רחוק מאיפה שהתחלתם - על חוף הים. אבל לא סתם על החוף, אלא לבקר בגן לאמי אפולוניה שנמצא ממש על מצוק הכורכר הנושק לים, ואחר כך לתפוס את השקיעה.
ההיסטוריה של אפולוניה מתחילה אי שם במאה השישית לפני הספירה בתקופת הפיניקים, שכינו את המקום ארשוף על-שם האל רשף. הרומאים שבאו לשם 500 שנים לאחר מכן זיהו את רשף כאפולו, והנה קיבלתם את סיבת שם המקום. אבל עיקר הממצאים כיום במבצר הסמוך לחוף סידנא עלי ("אדוננו עלי") הוא מן התקופה הצלבנית. חגי יוחנן, ארכיאולוג שחפר כאן כסטודנט ומי שמנהל את האתר הזה כבר כ-20 שנים, מספר שרק חמישה אחוזים משטח המקום נחפרו ועם זאת עדיין תוכלו להתפאר מהחפיר היפה שמסביב לה, ממגדל העוז (ה"דון ג'ון") שנשמר לא רע ואפילו מווילה רומית הפונה מערבה לים, שחגי קורא לה "הווילה הראשונה של הרצליה".
למה אפולוניה דווקא עכשיו? כי השטח שמסביב ירוק עדיין, לפני שהקיץ הלוהט יצהיב בלהט שמש ואבק מחניק יעוף ברום 3,000 יחידות דיור שעתידות לקום ממש בסמוך לאתר, באזור של תע"ש לשעבר, ויפגמו בנוף, בצמחייה ובבעלי החיים (אני ראיתי שם, למשל, צבאים). בקיצור, לזכור את שלא יחזור.
אז מחד, הרצליה היא לא תל אביב. היא גם לא רוצה או יכולה להיות. מאידך, כשכולם נוסעים לאכול, לבלות, לישון ולהיתקע בפקקים והמון אדם בעיר הבילויים של ישראל - עשר דקות נסיעה ממנה ישנה אפשרות להיות יותר נינוח ולהעביר יום-יומיים מהנים, שבהם הטבע יותר נגיש, חיי הלילה והקולינריה מספקים מאוד וחוף הים מספק אווירה של חו"ל כשדגלי בתי שגרירים משקיפים עליו.
ואם הרצל היה חי כיום, הוא בהחלט היה יכול להישען על המרפסת ולהיות מבסוט ממה שהוא רואה.