סקי בסלה רונדה: לצרוך פחמימות בלי רגשות אשם

להסתכל על השלג ולהזמין לזניה או פסטה ראגו, להשתכר מליקר ביצים עם וויסקי והר של קצפת לצלילי מוזיקת אייטיז ולמצוא את עצמך בטעות גולש במסלול השחור - גלי גינת יצאה לחופשת סקי ראשונה בחייה וחזרה עם סימנים כחולים אבל בלי לחשוב על קלוריות לרגע אחד

התמלאה סימנים כחולים אבל גם למדתי לנער את השלג ולקום בנונשלנט. גלי גינת בסלה רונדה (צילום: גלי גינת)

מעל ל-1,000 מטרים מעל פני הים, האוויר קפוא ולובן השלג מסנוור. אני מסתכלת בחשש על המדרון התלול ועל אנדראה, מדריך הסקי האיטלקי (השווה), ושואלת אותו איך מגיעים למטה, למקום שבו מתאמנים המתחילים, "בייביז" בלשון המקום. בגלישה, הוא עונה ואני מגחכת. באמת שאין דרך אחרת, הוא מרצין. "אני לא יודעת לרדת ירידות כאלה", אני מנסה להסביר, אבל הוא כבר מתחיל לגלוש, לאט אבל בטוח, ואני אחריו. ואז נפלתי.

לא, לא נפלתי במדרון. כלומר, התרסקתי לשלג באינספור מדרונות אחרים, אבל אם יש נקודה בזמן שבה גם אני התחלתי לאהוב סקי, זה היה אז, במדרון התלול, כשילדים בני שש בחליפות סקי זוהרות עוקפים אותנו במהירות שיא. הזהירו אותי: זה ממכר, תראי שלא תוכל להפסיק. אני? אני בכלל בנאדם של ים, מה לי ולאנשי ההרים האלה שנוסעים מדי שנה, משקיעים הון בציוד צבעוני-זרחני יוקרתי ולוקחים בחשבון שבשלב זה או אחר ישברו יד או רגל?

בגיל 33 יצאתי לראשונה בחיי לעשות סקי באתר האיטלקי סלה רונדה בהרי הדולומיטים של איטליה. כבר בטיסה לאינסברוק שבאוסטריה, כשכל יושבי המטוס ניפחו את כריות התכלת שחילקה להם חברת סקידיל ונמנמו, הבנתי: מי שנכנס לעניין הפך את זה לדרך חיים. כמעט כולם הגיעו עם הציוד שלהם בפעם השלישית, השישית או העשירית. למעט מאוד זו הפעם הראשונה, כלומר: לי, ולעוד משפחה שהתיישבתי לידה במטוס. האבא הוא גולש ותיק ומיומן, אשתו וילדיו יגלשו בפעם הראשונה.

רק מאז שחזרתי גיליתי כמה אנשים שאני מכירה עושים סקי באופן קבוע. לי זה תמיד היה נראה ספורט של אירופאים עשירים. בדרך, גולשים ותיקים הסבירו לי שסלה רונדה נחשב לאתר הסקי היפה ביותר בעולם, הרבה בגלל מצוקי Sella האימתניים שמקיפים אותך מכל הצדדים.

עוד באותו נושא

כשהגודל כן קובע: מרחבי הסקי הגדולים בעולם

לכתבה המלאה
נחשב לאתר הסקי היפה ביותר בעולם. סלה רונדה (צילום: גלי גינת)
האוכל האיטלקי הכי טוב הוא על ההר. הגולשים בהפסקה ביום שמשי (צילום: גלי גינת)
ה תמיד היה נראה ספורט של אירופאים עשירים. המדרונות בסלה רונדה (צילום: גלי גינת)

הכי חשוב: קודם הסקי, אח"כ האלכוהול ואז האוכל

מאינסברוק נסענו לקמפיטלו האיטלקית, עיירה קטנה ויפהפייה שמחוץ לעונת הסקי חיים שבה 700 אנשים בלבד. יש לה סופר מרקט אחד, שני ברים, כמה מסעדות ומלונות קטנים והרבה חנויות לממכר ציוד סקי. עם גגות הרעפים והשלג שנערם עליהם ופסל הקרח בכיכר הקטנה, היא נראית כמו גלוית הולמרק רומנטית. קילומטר וחצי ממנה נמצאת העיירה קנציי (Canazei), שבה המבחר גדול הרבה יותר - מסעדות, ברים, ספא וגם מועדוני לילה. משתי העיירות ניתן לעלות להר כמה אלפי מטרים בגונדולה, שהיא כאמור מעלית, ולהתחיל לגלוש.

המלונות בקמפיטלו סטנדרטיים ולא יותר, אבל גם החברים בארץ וגם שם טרחו להסביר לי שאין לזה שום משמעות. כאן הדגש הוא על הסקי, אחר כך על האלכוהול ואז על האוכל. גם מקומה של הסאונה לא נפקד, וזהו בערך. זה היה זמן להחלטות: החלטה ראשונה - לא לתת למבטי הזלזול של כל מי ששמע שזו הפעם הראשונה להפריע לי. החלטה שניה - לא לחזור הביתה בגבס. אחרי שביררתי עם הנציגה של סקידיל, נועה היפה והסבלנית לחפירות, איך ליפול פחות - בחרתי בסקי על פני סנובורד. החלטה שלישית - להיות מעולה, ברור. רק שלא באמת היה לי מושג איך לעשות את זה. בקיצור, החלטתי להיות התלמידה הכי חנונית בכיתה.

בהתחלה זה עבד יופי. אנדראה המדריך היה מרוצה, קפצתי כיתה וכבר למחרת התייצבתי על ההר להתחיל לגלוש עם המתקדמים. ואז התחלתי ליפול, וליפול עוד. התמלאתי סימנים כחולים אבל גם למדתי לנער את השלג ולקום בנונשלנט. בתור החנונית של הכתה, התאמנתי אחרי כל שיעור עד שביום השלישי מרוב התלהבות, בלי לשים לב, גלשתי למסלול שחור שאותו ניסיתי לרדת בגלישה. מיותר לומר שלא סיימתי אותו על הרגליים.

זה היה יכול להיות מתסכל מאוד לולא מנהג האפרה-סקי - שבו מדי יום אחר הצהריים מתאספים כולם אחרי הסקי (האתר נסגר ב-17) לשתות באחד הברים. בברים המתקדמים של קנציי גם רוקדים על הבר שירי קלאב מד דוגמת מקרנה.

איכשהו, שם זה עובד, וכולם שמחים ושתויים בחליפות הסקי שלהם. יין חם מתובל הוא משקה פופולרי במיוחד, ואיתו גם בומברדינו - ליקר ביצים שנחשב למשקה המקומי. באפרה-סקי על ההר, כשחם ונעים מול הקור שבחוץ והנוף היפה של עמק די-פאסה פרוש לפניך דרך קירות שקופים, לצלילי מוזיקת אייטיז, מכינים אותו חם עם וויסקי וקפה והר של קצפת מעל. אין באמת שום מכה מנפילה ששתי כוסות של הדבר הזה לא יכולות לפתור.

בומברדינו - ליקר ביצים שנחשב למשקה המקומי (צילום: גלי גינת)
למחרת התייצבתי על ההר לגלוש עם המתקדמים. שיעור סקי בסלה רונדה (צילום: גלי גינת)

הטירמיסו הטוב ביותר שאכלתי בחיי

אם היה דבר אחד שהעיב, היה זה האוכל הבינוני של המלון. לקח לי זמן, אבל בסוף נועה גילתה לי: האוכל האיטלקי הכי טוב הוא על ההר. וככה גיליתי שאפשר לגלוש שלוש שעות, להתיישב באחת המסעדות הרבות הפזורות ברחבי האתר, להתסכל על השלג ולהזמין לזניה, או פסטה ראגו ולאכול פשוט נפלא, בלי לחשוב על קלוריות, כי רגע אחר כך חוזרים לגלוש ולשרוף את הכל. מי היה מאמין שאפשר לצרוך פחמימות בלי רגשות אשם.

אין מה להגיד, סקי זה עניין לא זול. הציוד, השיעורים, הסקי-פס וזה עוד לפני שדיברנו על מלון וטיסות. אבל לפחות בסלה רונדה - האוכל (כולל הטירמיסו הטוב ביותר שאכלתי בחיי), האלכוהול ואפילו השיעורים יקרים פחות במקומות אחרים באירופה. ועוד דבר: למרות הסימנים הכחולים, יש משהו בחופשה כזו שמנתק אותך לגמרי והופך אותה לחופש אמיתי. העייפות אחרי הפעילות המאומצת, האוכל, האלכוהול והסאונה במלון - בשעה עשר כבר נעצמו לי העיניים ולא האמנתי שיש עוד אנשים שיכולים לחשוב על לצאת לשתות משהו.

אחרי שבוע לבן נחתתי בתל אביב. גיליתי שאני בבלקאאוט ושכחתי כמעט כל מה שקרה, לפני שלמדתי את ההבדל בין מסלול אדום לשחור ובין גלישת סנו-פלו של מתחילים לגלישה אלגנטית עם מגלשיים מקבילים. לקח למציאות כמה ימים לחזור, עד הפעם הבאה כנראה.

הכותבת היתה אורחת חברת סקידיל באיטליה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully