בימים של מתחים בין יהודים מוסלמים, של דיבורים על אינתיפאדה שלישית, של מריבות בין שמאל לימין ובנינו לבין עצמנו, יש מי שמדברים על מזרח תיכון חדש. במזרח התיכון שלהם יש הרבה אופטימיות ותקווה, יש גבולות פתוחים, יש מעבר יבשתי חופשי ומפגשים מרגשים עם אחמד בערב הסעודית ועם ג'אבר בכווית.
בעולם שלהם עוד נשוב לנגב חומוס-פול בקהיר, נאכל מעמולים בדמשק ונוריד כוסית של ערק זחלווי בביירות. בעולם שלהם מועסקים יהודים שעובדים בהרמוניה עם ערבים, ושני העמים ערבים זה לזה. האומנם? בשביל זה תצטרכו להכיר את מעוז, גל, ירון דור וניצן - חבורת יזמים שעוסקים בתיירות ובטוחים שאפשר אחרת. עובדה, הם מיישמים את זה כבר שנים הלכה למעשה.
הסנונית הראשונה
את הראשון שבהם פגשתי לראשונה לפני כ-10 שנים בנצרת. בחור צעיר מלא אנרגיות וחלומות, שבלי דעת ובלי כל כוונה ייחשב שנים אחרי לסמן הימני בעולם התיירות. כשנפגשנו הוא בדיוק חזר מעוד סיבוב תרמילאות בעולם. רגע לאחר שהתמסד ודקותיים לפני שהפך לאבא, הקים גאסט-האוס שכמותו פגש רבות במסעותיו.
הוא בחר בלוקיישן הכי בלתי צפוי, בבית האבן הישן של אדון פאוזי עזר, הממוקם באחת מהסמטאות של שוק נצרת. הוא סיפר על בית אוריינטלי מיוחד ויפה עם חצר פנימית, קשתות אבן, ציורי תקרה ואפשרות של לינה זולה. שמעתי, התלהבתי, אהבתי, אבל לא יכולתי להימנע מלקרוא לו "משוגע" ולחשוב שלבחור יש אומץ. חזון לא היה אז בכלל בלקסיקון שלו.
החודש נפגשנו נפגשנו שוב, ולמשמע קורותיו בעשור האחרון נראה שהמשוגע הוא בעצם משוגעת, וזו אני. "פאוזי" הפך לסיפור הצלחה ולמקום אירוח מבוקש, וזה כמובן בימים שהמצב הגיאופוליטי פועל לטובתנו-לטובתו. המקום היווה אבן דרך לבאות - התפתחות טרנד הגאסט-האוסים בנצרת ובארץ, ומבחינה אישית זו הייתה הסנונית הראשונה לרשת הוסטלים שהקים. את הסניף הירושלמי פתח ב-2012 בבניין הדוידקה (בסמוך לרחוב יפו ולתחנת הרכבת הקלה), שעד מהרה זכה להתמקם בין חמישיית ההוסטלים הטובים בעולם שדורגו על ידי אתר ההוסטלים הגדול והחשוב Hostelworld.com.
לבחור יש עוד כמה זכויות ברזומה, בהן הקמת ה-ILH -אגודת האכסניות בארץ, והובלה להכשרת "שביל ישו" (Jesustrail) - 65 ק"מ של מסלול הליכה מסומן על תוואי הדרך שעשה ישו בין נצרת לכנרת.
החמישייה הפותחת
אז תכירו את "המשוגע" - מעוז ינון - בן 39, נשוי לשלומית וכבר אב לשלושה ילדים. הפעם נפגשנו בתל אביב. הסיבה - הקמתו של הוסטל חדש, השלישי במניין הרשת, בלב העיר, בצמוד לעבודות הקמת הרכבת הקלה. גם הפעם חשבתי שהוא משוגע אבל לא העזתי להגיד בקול, כי הרי בסוף, בעוד שש שנים (אם ירצה השם והחבר'ה שחופרים את תוואי הרכבת) אני זו שתאכל את הכובע כשאראה שבחר מיקום מנצח והפך לסיפור הצלחה נוסף.
עם השנים חברו אל ינון עוד ארבעה שותפים - גל מור, ירון בורגין (ששותף להקמת ה-ILH), דרור טישלר וניצן קמחי - כולם אמיצים, אידיאליסטים ואנשי חזון, לא פחות ממנו. ביחד הקימו את רשת "אברהמס הוסטל", על שם אברהם אבינו שנדד במזרח התיכון, כאבן דרך למנף את הרשת מעבר לגבולות הארץ. ולא, לא מדובר באירופה, אמריקה או אוסטרליה, ממש לא. החבר'ה חולמים על הקמת רשת בינלאומית שתתרחב לירדן ומצרים מתוך מחשבה וחלום על גבולות פתוחים ותיירים שינועו בחופשיות בין תל אביב לירושלים, נצרת, קהיר ועמאן.
אז עכשיו במקום משוגע אחד - קיבלנו חמישה. אבל אם להיות כנים לרגע, אחרי ששמענו את תוכניתם, האמביציה, ההתלהבות ומה שעשו עד עכשיו, אי אפשר שלא להאמין שזה עוד יקרה. בדצמבר הקרוב תשיק חבורת היזמים את הסניף החדש בשכונת גן החשמל, שזכתה להתברג ברשימת עשר השכונות הכי היפסטריות, טרנדיות ומגניבות בעולם, כפי שדירג אתר ה"טלגרף" הבריטי.
אחרי סריקה ארוכה של מקומות ברשימה המכובדת של האתר הבריטי, בחרו בבניין הדואר השכונתי, הממוקם בצומת הרחובות לבונטין, מקווה ישראל ויהודה הלוי. הבניין א?כלס עד לא מזמן את מרכזיית בזק שהתפנתה, ובקומת הקרקע שלו עדיין פועל סניף הדואר. העומד מבחוץ לעולם לא יחשוד שהבניין המצופה בגרנוליט, שנראה די משעמם וחסר חן, מאכלס הוסטל. רק כשנכנסים אל המבואה עם המדרגות הרחבות, מטפסים בין הקומות ומגיעים לגג הנהדר, המשקיף על הפנורמה האורבנית, מבינים את הפוטנציאל הגדול הטמון בין חלליו, שלא לדבר על המיקום המנצח במרחק נגיעה משדרות רוטשילד האופנתיות.
הבניין תוכנן בשנות ה-30 על ידי האדריכל בנימין חייקין, והמינוס הבולט בו הוא היעדר חלונות, כשאור חודר אליו מבין חרכי שלבי הבטון. זהו פרט די שולי שהצליחו להתגבר עליו בעזרת פתרונות עיצוב, מה גם שמדובר באורחים שנוטים לטייל כל היום ובערב מתקבצים בחללים המשותפים שיוצרים הרבה עניין ואקשן. ההוסטל מתפרס על שש קומות, מעוצב ברמה מלונאית ויש בו 90 חדרים ויותר מ-350 מיטות שפזורות בין חדרי דורמיטורי (לינה משותפת) שבהם 12-4 מיטות, חדרי משפחה או חברים, עם חמש מיטות ואפילו סוויטות זוגיות ומשודרגות. בכל החדרים מקלחת ושירותים, בכל קומה יש חדר טלוויזיה, פינות אירוח, חדר כביסה ואינטרנט חופשי.
הבונוס הוא הגג המדליק עם המרפסת הענקית, המשקיפה על עבודות הרכבת, אל נוף המגדלים הנישאים, אל גגות הבתים הישנים של מרכז העיר, ביניהם אפשר לראות פיסת ים. בגג יופעל בר קיצי ותהיה זולה להתרווח ולהשתזף.
הם לא מפחדים
שכרתם את הבניין ל-15 שנים, השקעתם כ-15 מיליון שקלים ויום אחד גילתם שחופרים לכם רכבת מתחת לאף. לא קיבלתם רגליים קרות?
ינון: "נכנסנו לפרויקט לפני שנתיים, והאמת שהשוכרים היו בסדר ואיפשרו לנו לחזור בנו ולצאת. אנחנו מאוד מאמינים במרכז העיר, בתיירות עצמאית ובמה שיש לנו להציע. זה גם מבנה האישיות שלנו - אנחנו אנשים שאוהבים אתגרים, אוהבים לקחת על עצמנו משימות ולהציב יעדים גבוהים. אנו רואים בפתיחה כאן אתגר גדול לעזור לעסקים שעומדים בפני התמוטטות. ברגע שיתארחו אצלנו 400 אנשים בלילה, זה ייתן להם זריקת עידוד גדולה. אנחנו נוציא מפה ונמפה את כל העסקים מסביבנו, נמליץ עליהם ונשתף איתם פעולה".
אתם מקבלים תמיכות כספיות ממשלתיות?
ינון: "המטרה שלנו היא להפוך את ישראל ליעד תיירותי מבוקש. אנחנו לא מקבלים תמיכות כספיות ממשרד התיירות, בטח לא בתל אביב. אולי בנצרת ובירושלים, אבל מדובר בהליך ביורוקרטי ארוך ומסובך. מצד שני, אמיר הלוי, מנכ"ל המשרד, מאוד מקדם אותנו, מאמין בנו ובמוצר שלנו. ירון ערך לו סיור הוסטלים בברלין והוא מאוד התרשם. הוא מגויס לנושא אבל לא בצד התשתיתי והכספי אלא בצד השיווקי. משרד התיירות יכול לעשות הרבה יותר, אבל אנחנו לא מחכים לו. כראייה אסטרטגית אנחנו מאמינים בשיווק עצמי, לא תלויים בשר, לא במנועי הזמנה ועושים הכל בעצמנו. לצערנו, בארץ לא ממש מאמינים בתיירות".
מה הקונספט של אברהמס הוסטל?
מור: "מעבר למקום לינה, הרעיון הוא לתת חוויה. המקום שלנו נסמך על אווירה חברתית ומהווה נקודת מפגש עם מטיילים מכל העולם ועם התושבים המקומיים. מטבע הדברים נוצרים מפגשים בלתי אמצעיים, היכרויות וקשרים ולא אחת הם מתחברים ויוצאים לטייל יחד. בניגוד למלונות, אנחנו עובדים על תיירות בודדים ועיקר העניין אצלנו הוא בחללים הציבוריים. 'הסלון' שלנו הוא אולם גדול המשתרע על 700 מ"ר, הוא פתוח ומרווח וכולל מטבח מאובזר לשימוש עצמי שהחבר'ה אוהבים לבשל בו ביחד (בעיקר את ארוחות שבת), מתחם לאוכל, ספרייה, עמדות מידע ומחשבים, פינות ישיבה, ערסלים, שולחן ביליארד, בר ובמת מופעים. הרעיון הוא שהמטיילים, והאורחים מבחוץ, ייבלו בבר ולשם כך הבירות שלנו מאוד זולות ובערבים מתקיימות הופעות של הרכבים מקומיים, ערבי ג'ים סאשן, הקרנות סרטים וברביקיו על הגג".
וכאמור, לא רק הבירות זולות. גם הלינה, כמו בהוסטלים בחו"ל, מציעה מיטה נקייה עם מחירים נוחים ובעיקר אווירת מטיילים. כך, למשל, בחדרים הדורם (חדרים משותפים) תשלמו 120-75 שקלים למיטה ללילה. יבור חדר פרטי 400-300 שקלים ללילה ועבור דירה או חדר משפחתי 500 שקלים ללילה. במחיר הזה תכניסו גם ארוחת בוקר, אך לא מע"מ.
למה הוסטל ולא מלון?
ינון: "למרות שבנינו כאן תשתית מלונאית לכל דבר, אנחנו מקפידים לקרוא לעצמנו הוסטל ומבדלים עצמנו ממלונות הבוטיק ומאכסניות הנוער. בתל אביב אנחנו נסמכים על ההצלחה של ההוסטל בירושלים ו-90 אחוזים מהאורחים שלנו הם תיירים, אנחנו פחות חשופים לישראלים ולכן תלויים במצב הגיאופוליטי. ישראל היא מהיצואנית הגדולות בעולם של תרמילאים, לעומת השוק התרמילאי בארץ שהוא קטן. אנחנו מובילים לשינוי אבל הדרך עוד ארוכה. אנחנו מקדמים את עצמנו באנגלית ורוב אורחנו מגיעים מקצוות העולם, אבל ישראלים שמטיילים בעולם מכירים את הקונספט, שמעו עלינו ויודעים למצוא אותנו".
מור: "יש לנו סינרגיה עם תיירות הלואו-קוסט ואנחנו משלימים זה את זה".
ינון: Airbnb עשה פלאים בארץ. אנחנו לא מתחרים בהם, להפך, אנחנו מוצר משלים ויכולים לתת לאורחיהם מענה למה שהם לא מקבלים בדירה פרטית. הם מקבלים מאיתנו מידע, מבלים אצלנו ומצטרפים לטיולים שלנו".
בורגין: "יש גם חיבור בין הפנים לחוץ באמצעות "אברהם טורס" - שירות מידע, טיולים, הרצאות והדרכה איך עוברים את הגבול היבשתי ואיפה אפשר לטייל שם, למשל, בחברון ורמאללה. אנחנו מנגישים את הסביבה לתייר ועורכים סיורים עירוניים-חברתיים וסיורים בתוך הקהילה והתרבות שלה. בנוסף, אנחנו משכירים אופניים, כרטיסי סים וטלפונים ניידים ועורכים סדנאות, בהן גם סדנה להכנת חומוס".
מייצרים עולם אוטופי
בפגישתנו הראשונה סיפרתם על משבר "צוק איתן", על ירידה של 25%, על התאוששות ארוכה ועל אופטימיות של חזרה לשגרה. והנה אנחנו מדברים שוב ורוחות של אינתיפאדה מנשבות באוויר.
מור: "אנחנו כל הזמן מדברים על המצב הגיאופוליטי שנחרט לנו בתודעה. עוד לפני שהתחלנו אמרו לנו שימו 'ק?ש' בצד למקרה שהמלחמה הראשונה תפגוש אתכם מוקדם מדי. בירושלים הפגיעה בימי 'צוק איתן' הייתה רגעית ונקודתית, והחזרה הייתה די מהירה. בנצרת עוד לא חזרנו לימי קיץ 2013, ואנחנו עדיין משתקמים. בימים רגועים אנחנו בתפוסה של 90% בירושלים ו-60% בנצרת. בתקופת משבר בטחוני, כמו זו שקורית עכשיו, זו קטסטרופה ואם היא תמשיך אנחנו יכולים לרדת אפילו לאפס הזמנות".
ינון: למזלנו הירידה נכון לעכשיו היא של 25% כאשר המבטלים הם דווקא הישראלים שמתנצלים ומבטיחים לחזור לכשיירגע. גם היקף ההזמנות החדשות ירד".
האם אנחנו שוב על סף משבר תיירותי?
ינון: "כן, המשבר כבר כאן. אנחנו מצפים שהממשלה תעמוד בחלק מההתחייבויות שהיא נתנה אחרי 'צוק איתן', כי טרם קיבלנו את מענק השיווק שהובטח לכל מי שיגיש בקשה לסיוע. אנחנו מצפים מראש העירייה, ניר ברקת, ומהשר לענייני ירושלים, זאב אלקין, שיפסיקו לכנס פורומים, כנסים ומסיבות עיתונאים ולעסוק בשיווק, ובמקום זאת שיתחילו באמת לעזור לעסקים לשרוד. המצב בעיר הוא אנוש - קודם בניית הרכבת הקלה, אחר כך 'צוק איתן' ועכשיו הסכינאות.
לדבריו של ינון, רק בשבוע האחרון נסגרו בעיר עשר מסעדות, עוד רבות בסכנת סגירה והמעסיקים חוששים מה-10 בנובמבר - יום תשלום המשכורות. "כל הפוליטיקאים וכל פקידות העירייה, משרד האוצר ומשרד התיירות ממשיכים לקבל משכורות כרגיל, בזמן שאנחנו נפגעים. לכולנו יש ירידה במחזורים ובהכנסות ואנחנו עומדים מול שוקת שבורה ומקווים לטוב", הוא מוסיף.
אז מה יהיה?
ינון: "אם הגל הזה ייגמר מהר ייקח לנו כמה שבועות לחזור לשגרה, אבל אם הוא ימשיך עוד כמה חודשים כל התיירות תקרוס. אנחנו מאמינים שנשרוד. התכוננו לימים שכאלה, נשלוף תוכניות מגירה שעשינו כדי לשרוד לטווח רחוק, למשל אירוח סטודנטים וקהלים אחרים במידת הצורך. יש לנו הזמנות עתידיות ואנחנו מקווים שהן לא יבוטלו. לגבי ההוסטל החדש בתל אביב, כרגע אין כל השפעה וההזמנות ממשיכות. אנחנו מאוד מקווים שעד הפתיחה בדצמבר הכל כבר יהיה מאחורינו".
אתם מעסיקים עובדים יהודים וערבים. זה לא יוצר קונפליקטים ביניהם?
ינון: "מבחינתנו אנחנו סוג של בועה, אנחנו מייצרים עולם אוטופי לאורחים ובמיוחד לעובדים. יש לנו עובדים ממזרח ירושלים שלא מרגישים בטוחים להגיע לעבודה, אז אנחנו מאפשרים להם להישאר ללון בהוסטלים ודואגים למונית שתביא אותם לעבודה ותחזיר אותם הביתה. אנחנו ממשיכים עם ערכי הליבה שלנו, הרי אנחנו נקראים ע"ש אברהם אבינו - האב המשותף ליהודים ולמוסלמים".
ואיך אתה רואה את היום שאחרי?
ינון: "מצפה שהשלום יבוא במהרה".
לא יכולתי שלא לחייך. אופטימי הבחור.