האיש שלימד אותנו לטייל והמציא את שביל ישראל

"היי ציוניוני הדרך
אבנים לבנבנות
טוב לשוט, תרמיל על שכם
אל בלי אן הרחק לנדוד"

(מתוך "שירת הנודד")

פעם היינו מטיילים בארץ בעיקר דרך הטלוויזיה. מי יכל להרשות לעצמו לפני 30 שנה לנסוע לצימר או לחו"ל בכל חג? אז גם לא היה "רכב חברה", שהפך ל"ג'יפ" של המטיילים הישראלים. בזמנו, רוב החופשות היו מתקיימות באתרים כמו חורשת טל, באורחנים של קיבוצים ושאר בתי הבראה כאלו ואחרים.

אבל היום כולם יוצאים לשטח. גם אלו שסולדים מכל מה שיש לטבע להציע (ויש לו ועוד איך), מרגישים שהם צריכים להזיז את עצמם מהכורסה, לעשות משהו עם הילדים, לשלוח תמונה מהמעיין בוואטסאפ הקבוצתי וכמובן להעלות לפייסבוק. שבילי הטיולים של היום מסודרים, מסומנים ומתרבים בכל שנה שעוברת. ועל הכל אחראי כמעט לבדו איש אחד - אורי דביר ז"ל.

את דביר אנחנו זוכרים בעיקר מספרי טיולים ישנים שהיו, ואולי עוד מעלים אבק אי שם על המדף בבית ההורים, ומהתוכנית "נקודת חן" של שנות ה-80. בימים שבהם הטלוויזיה היתה ממלכתו של ערוץ אחד בלבד, כולנו צפינו בתוכנית הטיולים השבועית, בין אם טיילנו או לא. הוא היה האיש שכיתת רגליים בכל מקום עוד לפני שהיתה פה מדינה בימי "השומר הצעיר"; הראשון שהקים את קורס מורי דרך, (החל מחברת "אגד" שבה היה נהג ומדריך ועד בית הספר לתיירות כיום); הראשון שיצא למדיה בתחום הטיולים - אם זה התוכנית "לאן נטייל השבוע?" ברשת ב' או בטלוויזיה; הראשון שהוציא ספרי טיולים וחידונים וכמובן הראשון שסימן שבילים (כבר לפני יותר מ-55 שנים). אבל לרבים הוא זכור בעיקר כאיש שיזם, ביחד עם אברהם טמיר, את שביל ישראל (ב-1985), שהפך למושג ששגור היטב בפיו של כל ישראלי.

דביר נפטר ב-2011 כשהוא בן 80, יום לאחר שחזר מלעשות את הדבר שהכי אהב - לטייל. אני זוכר שקיבלתי את ההודעה על מותו ביום ראשון בשבע בבוקר, ומיד התקשרתי לאחת מבנותיו, שילה, שלמדה איתי בקורס מורי דרך באותם ימים, כדי לאשש את הידיעה, ופניי נפלו. אורי דברי היה אורים ותומים לכל אחד מאיתנו שאוהב את הארץ ודרכיה, וכולנו גדלנו על ברכיו המכוסות מאבק הדרכים.

עכשיו, ארבע שנים לאחר מותו, נפגשתי עם ארבעת ילדיו שקרויים על-שם אזורים בארץ: כרמל, שרון, כנרת ואילת (לימים שילה), באחד המקומות האהובים על אביהם - דרך בורמה בהרי יהודה - לשיחה על מה שהפך עם השנים ל"בייבי" שלו, שביל ישראל, שחוגג השנה 20 שנה לחניכתו, וגם קצת על המורשת של האיש שלימד אותנו לטייל. מורשת, שנדמה כי נשכחה.

אנחנו נפגשים ביום חם בצומת לטרון, ומשם ממשיכים מספר קילומטרים לתוך כביש מספר 38 ונכנסים ליער אורנים גדול שמצל על אותה דרך שנסללה במהלך מלחמת סין-יפן השנייה, אבל "עשתה עלייה" במלחמת העצמאות. באחת הנקודות שבה עובר השביל הטוב, שאורכו כיום כבר למעלה מ-1,000 קילומטרים, אנחנו מתיישבים, והזכרונות צפים.

כשהיו ילדים, אבא היה לוקח אותם בכל זמן פנוי לשטח. כרמל אפילו זוכרת שהיתה הולכת עם אבא לסמן שבילים - משימה שהיתה שמורה רק ליחידי סגולה. "הייתי מקבלת פתק מאבא, בהתחלה לגן ואחר כך לבית ספר, ש'מסיבות משפחתיות הילדה לא תגיע לבית הספר', והיינו יוצאים לטייל".

הם היו נוסעים עם הלנדרובר של אבא, "הג'יפ הראשון שחנה בתל אביב", כפי שאומרת בגאווה שילה, כשמי שהיתה אמונה על הכנת הרכב לטיול היתה כנרת. "הייתי יד ימינו של אבא", היא מספרת, "ובכל יום שישי הייתי הולכת איתו לטפל בג'יפ ולהכין אותו לקראת הטיול בשבת".

אין ספק שהחינוך שקיבלו ארבעת המטיילים הקטנים סבב סביב טיולים ואהבת הארץ, כך כשגם שלא היו חייבים לצאת לטייל הם מצאו עצמם, איך לא - בטבע. "מתנת הבר מצווה שקיבלתי מאבא זה לא טיול לתאילנד או לפירנאים, אלא יצאנו עם שני מכונאים בג'יפ לחפש דרך בסיני שמובילה לסנטה קתרינה, ובמשך שלושה ימים חיפשנו ציר, ללא ג'. פי. אס, טלפונים או לוויין, כמו שיש כיום", נזכר שרון.

ואיפה היתה אמא בכל העניין?
שילה: "אמא היתה חלק מהכל, היא בעצם גידלה אותנו לתוך זה".

כנרת: "אמא עשתה הכל חוץ מהנהיגה והמסלול. האוכל, הארגונים, הלבוש, המצב רוח. אני זוכרת שיום אחד נסענו עם ההורים והג'יפ במדבר, ואני ושילה בכינו מאחורה על כמה משעמם שם. פתאום שמענו 'ארמברקס' ואמא ואבא יצאו מהג'יפ ולימדו אותנו איך לאהוב את המדבר, כמה גוונים שונים יש לו, לפתוח את העיניים ולראות את ההבדלים והצבעים, לראות את העוצמה של הטבע".

דביר חינך את ילדיו ואותנו לטייל, ועשה זאת כי חשב שמי שמטייל מקבל את המתנה הכי יפה שיש לעולם הזה להציע. גם כשהתראיין ברדיו וחשף את המעיין הסודי של המשפחה, מה שהרגיז מאוד את ילדיו, הסביר בסוף איש הטיולים שהטבע שייך לכולם. היום הם מבינים זאת.

בחודשים האחרונים מנסים ילדיו להנחיל את אותה אהבה לציבור ויוזמים את "שבוע אורי דביר", במהלכו הם רוצים לקיים אירועים וטיולים ברוח אביהם. בנוסף, תרמו הילדים את רוב צילומיו וכתביו לנחלת הציבור. "מתוך מעל 10,000 כותרים, תרמנו מעל ל-2,000 למחלקה בלימודי ארץ ישראל במכללת כנרת", אומר שרון ומוסיף שגם לא מעט מ-60 אלף הצילומים של אביו, החל משנות ה-40, יעברו דיגיטציה ומיון ויועלו לרשת בעזרת יד בן-צבי.

למרות שמורשת אביהם והטיולים זורמים בעורקיהם, לא כולם במשפחה ממשיכים לצאת לשטח. "מאז שאבא מת הפסקתי לטייל", אומרת כנרת בהתרגשות. "זה קשה לי. אני מצליחה לטייל עם שילה לפעמים או עם שרון, אבל לא עם המשפחה כי כל דבר מזכיר לי אותו ואין לי למי לספר. כי אצלנו זה היה א'-ב' - איך שחוזרים מהטיול, כבר בדרך חזרה מתקשרים לאבא לספר איך היה, והוא היה שואל 'תגידי, המפה כמו שצריך? המסלול מסומן טוב?' וכנראה חסר לי הדיווח הזה".

אולם אחותה, שילה, דווקא לקחה את המורשת צעד אחד קדימה וכיום היא מדריכה טיולים בארץ ובמיוחד בשביל ישראל. בזמן שהיא שקדה על לימודיה בקורס מורי דרך, שאליו נרשמה בעידודו של אביה, דווקא אז קיבלה את הבשורה המרה. "אבא הבריז לי כשהוא מת", היא אומרת. "קבעתי איתו לצאת ביום ראשון לאחד מהטיולים שלנו, אבל הוא נפטר במוצ"ש". מאז ועד היום, מסבירה שילה, בכל פעם שהיא רואה סימון של שביל ישראל או כל סימון אחר - היא רואה דרישת שלום מאבא. "בשבילי המפגש עם אבא וגם עם אמא (שנפטרה לא מזמן), זה היציאה החוצה לשטח", היא אומרת. גם כרמל רואה את אביה בשבילים ומעבירה את מורשתו לדור השלישי של המטיילים, לנכד שלה. "הנה סבא", אני אומרת לו כשאנחנו מטיילים".

שרון, הבן היחיד מבין ארבעת הילדים שאולי גם מזכיר במראהו את דביר ז"ל, מסביר שלאביו לא היו חברים - היו לו מעריצים. "עד היום מתאספים כל זמן מה אנשים בני 80 פלוס שטיילו עם אבא, מורי דרך ואחרים, ונושא הפגישה הוא 'חוויות טיול עם אורי דביר' ואנחנו מוזמנים כאורחי כבוד. הם יושבים ומספרים מורשת קרב על טיולים ועל אבא", הוא אומר. "יש היום בארץ עשרות אלפי סימוני שבילים - זה עשרות אלפי המצבות של אבא", ממשיך שרון. "אנשים אמנם זוכרים את סימוני השבילים, אבל כל התשתית הזו, התשתית החינוכית, החל משבוע ט"ו בשבט, דרך קורס מורי הדרך הראשון ועד הכנסת מקצוע לימודי ארץ ישראל לאקדמיה - זה הכל אבא".

לאחר שעה קלה של שיחה, אנחנו מחליטים לחלץ רגליים ולעשות סיבוב בשטח, היכן שכל אותן "דרישות שלום" מאורי דביר מקיפות אותנו. אנחנו פוסעים יחדיו בסימון של שביל ישראל, ופתאום, כאילו חזרו עשרות שנים אחורה, מתחילה הרביעייה לפצוח בשיר הטיולים המשפחתי שנהגו לשיר. רוח השטות שליוותה אותם אז, חזרה אל פניהם ולרגע אחד היה נדמה שהם שוב מטיילים עם אבא, ושוב הוא מוביל אותם אל מקום חדש וסודי שידוע רק להם.

למרות שהטיולים עם אביהם פסקו, עדיין ממשיכים האחים לטייל יחד עם הזכרונות ואחד עם השני. פעם בשנה, כשלכל אחד מהם יש יום הולדת, מתקבצים כרמל, שרון, שילה וכנרת, רק הם, הג'יפ ואבא שאיתם בלב, ויוצאים ליומיים של טיול יום הולדת של אחד מהם. "אלו הם היומיים הכי כיפיים שיכולים להיות", מספרת שילה. "אנחנו מתגלגלים מצחוק ומסתלבטים כמו שהיה אסור לעשות בזמן של אבא, וזה חלק מהמשפחתיות של אמא ואבא".

אז החלום של אבא התגשם? הוא יכול לשכב בשקט?
שרון: "ביג טיים!.

שילה: "בהחלט. אני לא חושבת שהוא חשב במונחים כאלו גדולים של פרסום וכדומה, ואבא לא היה איש של פופוליזם וסלבריטיז כמו היום, אבל בהחלט הוא יכול לשכב בשקט".

כרמל: "הוא בטוח שמח מאוד עכשיו".

אורי דביר היה האיש שהלכנו אחריו לכל מקום. הוא התווה את הדרך, תרתי משמע, לכל מה שאנחנו יודעים ולומדים כיום על טיולים בארץ. בתקופה זו, שרבים יוצאים לשבילים, ובמיוחד לשביל ישראל, אולי כדאי לשים בתרמיל שלנו גם חתיכה קטנה של המורשת של האיש שלימד אותנו לצעוד בשבילי הארץ הזו.