זה קיץ וכולם הולכים לטיולי מים בארץ, מחפשים מקור מים לצנן בו את הגוף והולכים לשכב בחוף הים. אבל יש אנשים שבוחרים לראות את הים בצורה קצת אחרת - מהאוויר. בשמורת פרדייב בחוף הבונים דואגים להחדיר אדרנלין לווריד כבר מ-1999, עת פתחו את השמורה האווירית (כנראה היחידה בעולם) שגורמת לאנשים לקפוץ ממטוסים אל חווייה שהם לא ישכחו הרבה זמן.
צניחת טנדם היא כבר לא דבר חדש בעולם, אבל קחו כל אדם שפוי ותאמרו לו שהוא הולך ליפול ממטוס בגובה של 11 אלף רגל (כשלושה ק"מ וחצי), כשהנפילה החופשית תימשך כ-45 שניות במהירות של 200 קמ"ש - ולא מתצאו הרבה מתנדבים שיעשו זאת גם בחינם.
ועדיין באים לפרדייב אנשים שמחפשים ריגוש או לראות את ישראל בצורה קצת אחרת, באחת הנקודות היפות שיש בארץ - חוף הבונים. אין צורך להכביר מילים על החוף המטמטם הזה, שנראה כאילו נשלף מז'ורנל מהקריבים, אבל מהאוויר אתה מבין כמה באמת הוא יפה. הצבע הכחול של הים נראה מלמעלה כמו גוונים של טורקיז שמשתנים ככל שאתה מתקרב לאדמה, המפרצונים הקטנים והסימטריים, סירה קטנה שתקועה על שפת המים והכרמל הירוק שנושק במרחק לא רב הופכים את השמורה הזו לאתר שכיף לראות מהחוף, אבל גם מהשמיים.
אחרי 20 שנה
בין 50 ל-400 צניחות מתקיימות בשמורה בכל יום, כשבסופי שבוע הלחץ לצנוח גובר יותר מתמיד. עדו הולץ, אחד ממדריכי הצניחה הוותיקים בשמורה, שהחל את עוד כמד"צ בתל נוף, מספר שביום רגיל הוא צונח כחמש צניחות לערך - בסופ"ש אפילו עשר.
ובתל נוף עבר לפי 20 שנה גם כותב שורות אלו, שצנח חמש פעמים במסגרת שירותו הצבאי, אם בכלל אפשר לקרוא לזה צניחה - חיילים שנזרקים ממטוס בגובה של 1,200 רגל (כ-300מטרים) ושהמצנח שלהם נפתח תוך שלוש שניות והם מתרסקים על הקרקע.
אז "אחרי 20 שנה", כמו ששר שמוליק קראוס, הגעתי לחוף הבונים לחוויה מתקנת, שבה אין אמנם אימוני צניחה של שבועיים או מתקנים שמדמים נחיתה אבל בהחלט חוויית צניחה שונה ממה שהכרתי עד כה. המתחם של פרדייב, שאותו הקים ומנהל דן מוקדי ביחד עם עינת אשתו לפני 16 שנה, עבר שיפוץ בשנה האחרונה וכולל מעבר למקפלי מצנחים וצנחנים מנוסים, גם סוללת עורכי וידאו לסרטוני צניחות, בית קפה-מסעדה חביבה שיושבת על נקודת הנחיתה וגם מעין מוזיאון של מטוסים ישנים שפעלו בארץ לפני עשרות שנים ומאחוריהם היסטוריה לא קטנה כמו, למשל, המטוס הצבאי הראשון בארץ.
לא מעט מטיילים פוקדים את השמורה בסופי שבוע, יושבים בבית הקפה ופשוט נהנים לראות נחיתות של עשרות אנשים שבאים מהשמיים המומים ועם חיוך על הפנים. אלו שמחליטים להתנסות בחווייה שלא זולה בכלל (1,200 שקלים לצניחה + 800 שקלים לסרטון וידאו ותמונות מהחווייה), עוברים תהליך חיול קצר בדומה לצבא. זה מתחיל ברישום פרטים במחשב (משקל, גובה וכו'), אישור לכך שאתם מסכימים שאם אתם, חס וחלילה, צונחים כמו זלזל, הכל על אחריותכם ומסתיים בצפייה בסרטון חביב על מה בעצם הולך לקרות שם, באוויר. לאחר מכן עולים על רתמה, מתרגלים תנוחת נפילה בשכיבה, והיידה - למטוס.
הולך כאילו חזרת מהמיתלה אחרי פעולה נועזת
ואז זה קורה. ההוראה "להגיע למטוס" ניתנת, ומד האדרנלין מתחיל לנסוק כשבמקביל הלב מתחיל ליפול. מדריך וצנחן הולכים יחדיו אל מטוס קטן שאין בו כלום, לא מושב, לא דיילת שתרגיע, לא מישהו שיאמר "עזוב, למה אתה צריך אתה?!". אתה יושב בין רגליו של מדריך הצניחה, שבינתיים מחבר את הרתמה שלך לשלו ולמצנח שאתה מקווה שייפתח עלי, שייפתח.
הטיסה לנקודת ההשלכה מהמטוס מתבצעת כעשר דקות. לא טיסה שנהנים בה, למרות שכל יופיה של הארץ הזו נגלה אליך, מהכרמל ועד גוש דן, מהר תבור, דרך גבעת המורה והגלבוע ועד החרמון אי שם מרחוק. המדריך מנסה לדובב אותך בשאלות, להפיג את הפחד שאתה שרוי בו, ואתה שרוי בו טוב-טוב. אם לקחתם צלם שייתעד את הצניחה, הוא ייצלם אותך עם גו-פרו תוך כדי ויצנח ממש במקביל לך, ורק אחר כך תבין איזה עבודה מדהימה הוא עשה.
ואז ניתן האות. הגענו לנקודת האל-חזור. יריעת פלסטיק שמשמת כחלון מורמת למעלה וכמו צבים שסובבו אותם על הגב מתחילים מדריכי הצניחה להתקדם לפתח המטוס. צעקות לא יביישו את טובי הגברים, קשוחים ככל שיהיו. המדריך נותן טיפים אחרונים והנה זה מגיע. אתה נמצא על שפת המטוס, רואה את גבול הים נושק לחוף, ושם בין שמיים לארץ - אתה חווה את הפחד הגדול של חייך. מד האדרנלין הוירטואלי שלך כבר עבר מזמן את הקו האדום.
ובתיאום עם הצלם-צנחן כולנו נופלים מהמטוס. בהתחלה אתה לא יודע איפה אתה נמצא, אבל תוך שניות אתה מתייצב ו-וואלה - לא נעים לומר - נהנה. אתה מרחף ועושה תנועות לצלם שמולך, מסתכל הארץ ולא מרגיש שאתה נופל. הסיבה היא כי אתה לא רואה את האדמה מתקרבת, כמו שאתה מדמיין שאתה קופץ מבניין או הר. ופתאום זה נפסק ואתה נמשך למעלה. אז אתה מבין שנפתח המצנח ואתה מצטער שזה בעצם "נגמר". מי היה מאמין, שהנפילה של 40 ומשהו שניות, שהתחננת בלב שתהיה רק 7, היתה בעצם ממש מהנה ודי קצרה. לא נורא. עכשיו אתה מקבל לחץ של הרתמה במפשעה ונותר לך לדבר עם המדריך באוויר, לראות את הארץ, העננים, הים היפה שלנו ותוך דקות מעטות אתה כבר בקרקע.
לקראת הנחיתה אתה מקפל רגליים וכמו נוצה קלילה נוחת עם המדריך, אפילו בעמידה. זהו, צנחת וקשה למחוק את החיוך מהפנים. אתה הולך עם הרתמה והקסדה הרכה שלך כאילו חזרת מהמיתלה אחרי פעולה נועזת בעורף האויב. האדרנלין מתחיל לצנוח גם הוא, אבל עדיין נשאר שם כדי שתוכל לשלוח אלפי תמונות בוואטס-אפ ותעלה לפייסבוק תיעוד של "משהו שאתם בטח לא עשיתם". אז זהו, כדאי שתעשו.
