תארו לכם שאתם חיים בעולם שבו אסור לכם להיות יהודים. שאי אפשר לחגוג את פסח, לעשות ברית מילה או לאכול כשר. עולם שאין בו בתי כנסת, שבת או שפה עברית. עולם שבו אתם מאמינים שנשארתם היהודים האחרונים על-פני כדור הארץ.
עוד טיולים בפורטוגל בוואלה! תיירות:
סינטרה, לא פרנק: חובה למטיילים בפורטוגל
פאטימה: התגלות על טבעית הפכה עיירה נידחת ללהיט
כך בדיוק חיו מהמאה ה-16 ועד המאה ה-20 (!) יהודי העיירה בלמונטה (Belmonte) שבצפון-מזרח פורטוגל, ששמרו על מסורת אבותיהם המומרים במשך כ-400 שנים. רק לפני כמאה שנים גילה אותם יהודי מפולין וסיפר להם שהם יכולים לצאת מ"הארון הנוצרי" ולהפסיק להתחפש.
בניגוד ליהודי ספרד, שב-1492 יכלו לבחור בין התנצרות או גירוש, חוייבו יהודי פורטוגל על ידי המלך מנואל ה-1 (או אם תרצו - המלך אחשוורוש) להתנצר או לעלות על המוקד, ולהישרף חיים.
ועל כן רבים מהיהודים שבחרו בחיים, קיבלו עליהם את עול הכנסייה הקתולית והתחפשו ל"נוצרים חדשים" וחיו כאנוסים או כקריפטו-יהודים (יהודים בסתר). הם קיימו את המנהגים, חגגו את חג המולד, הטבילו את ילדיהם ולבשו כסות של קתולים טובים, למרות שבתוך-תוכם שמרו על הזיקה והאמונה היהודית.
מי שדאגה להעביר בחשאי את המסורת היהודית לילדים והדורות הבאים היתה האשה בבית (או אם תרצו - אסתר המלכה), ששימרה את ההלכות והמנהגים היהודיים שהועברו אליה בעל-פה על ידי אמה וסבתה קודם לכן.
היה יהודי בביתך, ונוצרי בצאתך
במבט ראשון נראית העיירה בלמונטה, המונה כיום כמה עשרות יהודים בלבד, כמו עוד נקודה תיירותית קטנה וחביבה שמקשטת את רכס הכוכב (Serra da Estrela) בפורטוגל. בניגוד לעיירות אחרות באזור, כמו קסטלו דה וידה, טראנקוזו, גוארדה ואחרות, שגם בהן יש שורשים יהודיים, בלמונטה מוכרת לפורטוגלים ולעולם בזכות פדרו אלברס קברל (Pedro Álvares Cabral), שנולד בה ולו מיוחס גילוי ברזיל באפריל 1500. על כן גם הקימו את מוזיאון התגליות (Museu dos Descobrimentos) שהרי, לדידם, בבלמונטה החל גילוי העולם החדש.
אבל האטרקציה שראש עיריית בלמונטה, אנטוניו רושה (Antonio Rocha), מתגאה בה לא פחות, ואף מדורגת במקום השני בעלוני האטרקציות שמחלקים לתיירים, היא דווקא המוזיאון היהודי שנפתח ב-2005.
במוזיאון פריטים וציורים מחיי האנוסים בעיירה, למשל, מתקן סודי שמורכב מזוג רעפים שעליהם אפו מצות, מזוזות-כיס שאיתן נהגו להסתובב האנוסים ושאר חפצים מעולם המנהגים היהודי, אבל אחד הפריטים המעניינים ביותר הוא דווקא אבן בניין עתיקה, שעליה כתובת בעברית שהשתמרה מבית הכנסת הקדום שנחרב בעיירה, המתוארך ל-1297 לספירה, ועליה נחרט המשפט: "וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ" (חבקוק ב' 20). גם בית הכנסת הנוכחי "בית אליהו", שנחנך בעיירה ב-1996, נכנס לרשימת האטרקציות שמשווקת בלמונטה לתיירים, ובעיקר ליהודים.
שיטוט בסמטאות בלמונטה גורם לך להיכנס למנהרת זמן של זכרונות. אתה עובר בין בתים קטנים וחנויות זעירות, מדמיין - ייתכן ופעם חיו פה יהודים?! פה ושם מציץ איזה משקוף דלת, שבחלקו הימני העליון אתה מבחין בגומחה למזוזה שכבר לא קיימת. במקום מזוזות נהגו האנוסים לחרוט צלבים לציון "הדת החדשה", כדי שהאינקוויזיציה תפסח הלאה, לקורבן הבא.
האינקוויזיציה: השוטר, השופט והתליין
האינקוויזיציה הידועה לשמצה (או אם תרצו - "המן הרשע"). היתה זו שניצבה כנגד המשך קיום המסורת היהודית שעליה שמרו האנוסים, שאף זכו לכינוי הגנאי "מראנוס" (Marranos = חזיר בלטינית). הארגון שפעל בשליחות הכנסייה בפורטוגל בין השנים 1821-1536 תפקד על תקן השוטר, השופט והתליין. היעד העיקרי של משטר הטרור הזה היה הנוצרים החדשים, שנתפסו כקבוצה מסוכנת המערערת את יסודות הכנסייה הקתולית ומשחיתה את נאמנותם של המאמינים.
אלו שנחשדו שאינם נוצרים טובים, נתקלו מיד בחקירות, עינויים וכמובן "טיהור הנשמה החוטאת" באמצעות ה"אוטו דה-פה" (Auto da fé - מלטינית "מעשה של אמונה"), ובו נשרפו חיים נוצרים חדשים, שנתפסו בחשד להמשך קיום המצוות והחגים היהודיים, ובעיקר שניים מהם שהיו ס?מ?ליים במיוחד: פסח ופורים. פסח, על שום היציאה מעבדות לחרות שלה קיוו, ופורים על שום אסתר המלכה (או אולי הסתר), שהתנהגה, ממש כמוהם, כיהודיה בבית וכגויה בארמונו של אחשוורוש.
על כן נאלצו היהודים המומרים לסגל לעצמם אורח-חיים, שבו ניסו לתעתע באינקוויזיטורים שארבו ופקדו את בתיהם. כך, למשל, הם אפו מצות במרתף הבית ביום השלישי של פסח ולא מבעוד מועד, התכנסו לתפילה ביום הכיפורים במסווה של משחק קלפים, הדליקו נרות שבת בחזות של "נר האדון" לכבוד ישוע ובנו סוכות בתוך הבית.
עם זאת, היה קשה להחזיק באחיזת העיניים במשך שנים ורבים מהנחקרים הודו, תחת עינויי-תופת, וחשפו את הפולחן החשאי שהמשיך להתקיים. משוער שמספר קורבנותיה של האינקוויזיציה לאורך 300 שנות שלטונה בפורטוגל עלה על 40 אלף איש, כשמתוכם 1,175 אדם הועלו על המוקד ונשרפו חיים.
אחרי דורות של מומרים, ששכחו את המסורת בעולם שאין בו יהדות, ספרי קודש או רב שינחה (ומנגד חלחול המנהגים הנוצרים אל שגרת היום-יום), הפכה גם אסתר לקדושה קתולית בשם "סנט אסתר". ותענית אסתר, שהוא יום צום בלוח השנה היהודי, הפך ליום חג שבו אמהות מלמדות את בנותיהן את רזי ניהול הבית היהודי וקיום סעודה חגיגית (ייתכן ושריד למשתה המפורסם של פורים).
עם בוא קיצה של האינקוויזיציה, כאמור ב-31 במאי 1821, השתרשו כמעט לחלוטין המנהגים ואורחות-החיים הנוצריים אצל הקריפטו-יהודים, עד שהם המשיכו לחיות במסווה ולקיים את שרידי הדת היהודית בחשאי עד 1917.
אחד משלנו
היה זה שמואל שוורץ (1953-1880), מהנדס מכרות יהודי-פולני (או אם תרצו - מרדכי היהודי), שנזדמן עם משלחת מהנדסים לבלמונטה לצרכי עבודה וגילה את אנוסי העיירה. סוחר נוצרי שרצה לספק למשלחת מזון, הזהיר את שוורץ וחבריו פן יילכו לסוחר המתחרה שלו, בלתזר פריירה דה סוסה, "כי הוא יהודי".
עוד טיולים בעולם בוואלה! תיירות:
איי אנדמן: אם יש גן עדן
ארץ אלף האגמים: טיול חורף בלפלנד
חופשה זולה בחו"ל: היעדים המשתלמים ביותר
עד כה לא היה ידוע בעולם שנשאר שריד ליהדות פורטוגל. אבל שוורץ הסתקרן והחליט לאתר את אותם יהודים חבויים בבלמונטה. הוא שאל, חקר ומצא את הקהילה שמנתה כ-200 משפחות, אך אלו סירבו להודות באמונתם. גם כל מנהגיהם, הפיוטים והברכות היו שונים מאלה שקיימו שוורץ ושאר יהודי הגולה.
עם הזמן רכש שוורץ את אמונם של כמה מאותם נוצרים-חדשים והחל לאסוף מידע, אך לא הצליח לחדור דיו לקהילה החשאית. לבסוף הובאה זקנת הקהילה ואמרה שאם הוא יהודי שייצטט תפילה או ברכה יהודית. כשהחל שוורץ לומר "שמע ישראל" והגיע למילה "אדני", זיהתה הזקנה את המילה, היות וזו אחת המילים הבודדות שנשתמרו בקהילה, ואמרה לסובבים: "הוא אמר אדני, הוא משלנו".
לימים (1925) כתב שוורץ את ספרו "הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה ה-20", שבו גולל את סיפור הימצאותם של יהודי פורטוגל האבודים, ובעצם חשף את קורותיהם לתודעה ציבורית. אך יהודי פורטוגל המשיכו לחיות בהיחבא ויצאו מהארון הדתי רק ב-1970 (!), עם הסתלקותו של הדיקטטור סלזאר מהשלטון, (שלט מ-1932) שנתן דרור לגופים אנטישמיים ולאומיים אחרים לפעול במדינה.
מחכים לישראלים
שוורץ הוא סלב בבלמונטה, אמנם לא כמו קברל שגילה את ברזיל, אבל בהחלט יש לו מקום של כבוד במוזיאון היהודי בעיירה ובספרות האנוסים במדינה. הפתיחות לסיפור היהודי עולה לאחרונה על סדר היום התיירותי בפורטוגל, גם כי זהו הדבר הנכון לעשות, אך גם כי הפורטוגלים מזהים כאן מנוע תיירותי-כלכלי שיביא את הישראלים לטייל בארצם.
זהו עבר שאמנם אין מה להתגאות בו, אך יש בו גם ניצוצות של הכרה, קבלה ונכונות להחשיב את הסיפור היהודי כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה המקומית, גם אם היא כואבת מאוד.
משרד התיירות הפורטוגזי, בשיתוף מחלקת טיולי השורשים roots & routs של חברת אופקים, שגם אירחו אותי ומשלחת של עיתונאים בפורטוגל לאחרונה, החליטו לחשוף את העבר היהודי של המדינה ומשקמים אותו לטובת תיירים מישראל והעולם.
בחודש שעבר אף הגיעה לישראל משלחת של תיירנים מפורטוגל בראשות שר התיירות, אדולפו מסקיטה נונס, במטרה לקדם את הנושא ולהגביר את זרימת הישראלים לארץ האנוסים הכי מערבית באירופה, שבה ביקרו ב-2013 יותר מ-14 מיליון תיירים.
ה"תחפושת" של אסתר בימי שלטונו של אחשוורוש, שבאמצעותה נאלצה להגן על יהדותה, היוותה מודל ליהודים במקומות שונים בעולם, שבהם נרדפו לאורך הדורות בגלל אמונתם.
יהודי פורטוגל כיום, שמהם נשארו כמה מאות בלבד, הם זכר ליהדות משגשגת של ימי הביניים, שבה רופאים, סוחרים, יועצים ואפילו ימאים לא התביישו להכריז שהם מבני דת משה וישראל.
ובאותם ימים קשים לעם היהודי, שבהם שמרו האנוסים על מסורת אבותינו בחשאי (ממש כמו אסתר ומרדכי היהודי בפרס) - הם בעצם שמרו על הניצוץ היהודי שיכל להמן הרשע ומקביליו לאורך ההיסטוריה. ניצוץ, שמסרב לדעוך.
"ו?ימ?י ה?פ?ו?ר?ים ה?א?ל??ה, ל?א י?ע?ב?רו? מ?ת?ו?ך? ה?י??הו?ד?ים, ו?ז?כ?ר?ם, ל?א-י?סו?ף מ?ז??ר?ע?ם" (מגילת אסתר, ט/28).
