לאחר כמה ימי שיט לקולומביה, מבחינים סוף סוף ביבשה, כלומר רואים ממרחק רב את בנייני העיר קרטחנה. חולפות עוד כשעתיים כשעתיים עד שממש מגיעים לנמל. אז מתברר שלא ניתן לעגון על הרציף אלא באמצע הנמל בלבד, מה שמביא לכך שפריקת האופנוע מהיאכטה, שיותר מזכירה גיגית, תיעשה באופן מאוד פרטיזני: האופנוע מועבר מהיאכטה לסירת מנוע קטנה כשדייג מקומי יושב על האופנוע ושתי רגליו פשוטות לעבר שני צדי הסירה כדי לתמוך באופנוע ולמשמור על שיווי משקל. וזו משיטה אותנו אל חוף מבטחים. האיחוד המרגש עם האופנוע, שכבר הפך לחלק ממני במהלך המסע, מתרחש כעבור שעה, ולשמחתי הרבה, הוא מניע בנגיעה קלה.
ברוכים הבאים לקרטחנה
החתמת הדרכונים אורכת מספר שעות, אך השלב הבא דווקא מאוד מהיר - יש לנסוע בערך קילומטר עד לצריף המכס כדי לרשום את האופנוע. בקולומביה זה בחינם. הגיע הזמן להיפרד מעט מהאופנוע ולנהוג כתייר. העיר קרטחנה דה אינדיאס, ובקיצור קרטחנה (Cartagena de Indias), של חוף הים הקריבי בצפון המדינה, על חלקה העתיק וחלקה המודרני, מאוד יפה ומתויירת, ואפשר לתור בה ברגל בנעימות זמן רב בלי להרגיש. יש בה שילוב מרתק של חדש וישן בכל מובן.
עיר נקניקית
היעד הבא הוא העיר הענקית מדאין (Medellin). אני לא מצליח לגמוע את המרחק ביום אחד, וכאשר אני רואה כי הערב יורד ואני עדיין בהרים, אני ניכנס למוטל מקומי בן ארבעה חדרים בלבד, כאשר החלק התחתחון שלו הוא מסעדה, מה שהתגלה כבית מחסה מצוין עבור האופנוע. ואם זה לא מספיק, על המסעדה שומרים בכל הלילה חיילים מקומיים המצויידים, כמו רבים אחרים בקולומביה, גם לא חיילים, בנשק.
למחרת בבוקר, לאחר שתי שעות רכיבה, נגלית לעיני מדאין (Medellin), עיר ענקית הדומה בצורתה לנקניק ארוך שאותו מקיפים הרים טרופיים הנישאים לגובה של עד 2,500 מטר. במדאין מתגוררים כשלושה מיליון תושבים (אדיבים מאוד!), ומרכז העיר כל כך סואן ומזוהם עד שהעירייה הוציאה חוק הקובע את מספר המכוניות בעיר. מדאין מכונה גם "עיר האביב הנצחי" בזכות האקלים החמים ונעים שלה לאורך כל השנה. העיר, כמו הרבה ערים גדולות ביבשת זו, מחולקת לשכונות עוני נוסח הסלאמס בברזיל ומולם שכונות פאר עם מגדלי ענק, קניונים ומסעדות מפוארות.
הטיול שאני עורך בעיר הוא למעשה נסיעה ברכבת המקומית לאורך העמק, כאשר אפשר להחליף קו שלוקח לרכבלים בשני צדי הרכסים. הנסיעה על הרכבל מעניקה תמונת נוף יפה על העיר. ככל שמרחיקים עם הרכבל מהמרכז, הנוף הופך יותר ויותר אלים לעיניים. מדובר בפאבלות (אזורי עוני) עמוסות בתים שאינם ממש בתים אלא צריפי פח עלובים שהביוב זורם ביניהם. מטעמי בטיחות החלטתי להישאר על הרכבל, ולחזור למרכז העיר עם הרכבל השני שנמצא בצדו השני של העמק. סוף אותו יום התבזבז על מציאת פילטר שמן לאופנוע וברכישת חליפת גשם, קנייה שהצדיקה את עצמה בהמשך.
בסלונטו, עמק הקפה של קולומביה, הדרכים נראות כציור מרהיב. טיול רגלי על ההרים כאשר דקלי ענק מקיפים מכל עבר מרגיש כמו סיור באזור שרגל אדם מעולם לא פסעה בו. מראות כגון אלה גורמות לתחושות פואטיות לבעבע בבטן. כל מיני קלישאות בסגנון "אני כל כך קטן ביקום הגדול", ו"מה אני ומי אני? סך הכל פירור אבק חסר חשיבות" מציפות אותי. אבל היומיום מחזיר אותי לקרקע, ואני ממשיך לאקוודור.
אקוודור - מונית אפילו למאה מטר
אם חשבתי שמדאין גדולה וארוכה, קיטו, בירת אקוודור, הפתיעה אותי. שעה וחצי לוקחת הנסיעה לחלק העתיק והמרתק של קיטו. לידיעתכם, קיטו, עיר עלובה ומוזנחת למראה למרות השם שיצא לה כ"אירופה של דרום אמריקה", נחשבת מקום מאוד אלים בשעות החשיכה. גם המקומיים לא מסתובבים שם בלילה, ודאי שלא זרים. אם רוצים להגיע למקום כלשהו, גם אם הוא במרחק 100 מטר, לוקחים מונית. כמו שכבר הבנתם, אני קצת פחדן, והפעם הבאה שהוצאתי את האף מהמלון היתה בבוקר, אז גיליתי שהכלב של בעלת המוטל התאהב קשות בכיסוי המושב שלי, ומחצית ממנו כבר היה מפורר על הרצפה. כדי להגיע אליו, הוא קרע גם את כיסוי האופנוע. בעלת המקום התנצלה בחביבות באמצעות קפה טעים.