«object width="466" height="660"»«param name="movie" value="http://mm.walla.co.il/archive/1189283-28.swf
"»«/param»«param name="allowFullScreen" value="true"»«/param»«param name="allowScriptAccess" value="always"»«/param»«embed src="http://mm.walla.co.il/archive/1189283-28.swf
" allowfullscreen="true" allowScriptAccess="always" width="466" height="660"»«/embed»«/object»
הכניסה לגואטמלה היתה חלקה - רק שעתיים בגבול שנראה כאילו נלקח מסרט. הגבול הוא למעשה עיירה קטנטנה, שהנוף הנשקף ממנה אחרי שעתיים של המתנה פשוט מדהים. הכביש לעומת זאת היה במצב איום: בכל מקום בורות ושרידי מפולות בוץ שנוצרו בעקבות ימי הגשם הרבים שהיו באזור.
היעד הוא העיר אנטיגואה, אחת הערים היפות בעולם כולו, אך ללא הצלחה. למה? כי חשוב לדעת איך להיכנס לדברים אך לא פחות איך לצאת מהם, וכאן מדובר בעננים. הרכיבה על האופנוע באזורים גבוהים כוללת מדי פעם כניסות לתוך ענן, שכמה דקות אחריהן מגיעות היציאות. אבל את הענן שפגשתי בדרך לאנטיגואה לא אשכח.
זה התחיל בטפטוף קל. ראיתי את העלייה שלפני ואת הענן שישב עליה, לחיצה קלה על הגז ופנימה אל תוך הענן. דקות רבות חולפות, ולא רק שאין סוף לענן אלא שהראות הופכת גרועה יותר ויותר ובלתי אפשרי להבחין בנעשה חמישה מטרים קדימה. באין בנמצא מאותתים כפולים, אני מפעיל את האיתות ימינה כדי שהמשאיות הכבדות שנוסעות על הכביש יראו את החרגול הכחול עליו אני רוכב. כשיורדת החשיכה, ואין שום מלון, תחנת דלק או עיירה בנמצא (היי, מה עם הכלל "לא לרכוב בשעות החשיכה, ובטח לא ביום הראשון במדינה חדשה"?), אני עוצר בצד הדרך אצל מוכר קפה, מתחמם קצת, ובאין ברירה ממשיך בנסיעה מאוד איטית, גם כשארובות השמיים נפתחות. משפחה שעמדה לצד הדרך סיפרה לי שאם אסע 20 מטר ברוורס, אראה מלון קטן. כאמור, הראות היתה גרועה בלשון המעטה. עם כיבוי המנוע והכניסה למלון, הגשם ניתך במלוא עוצמתו. עניין של מזל.
אנטיגואה היא עיר קולוניאלית מדהימה, ומטיילים בה לא מעט ישראלים אחרי צבא, וכולם כולל כולם בקבוצות. תיירים "זקנים" המטיילים בגפם לא מוצאים את עצמם באווירה הזאת, וכעבור יומיים ממשיכים לכיוון הונדורס.
הו, האיטיות: הונדורס
הכניסה להונדורס קשה ומתישה. ארבע שעות רצופות של לך, בוא, לך, צלם, תחתום וכמעט בכי על חוסר היכולת של עובדי הגבול לתפעל את תוכנת המחשב בה הם משתמשים ולהכניס את פרטי האופנוע המעטים למאגר. כמה זמן אפשר להכניס את מספר הרישוי, מספר השלדה, שם היצרן, צבע הרכב, שם בעל הרכב ומספר הדרכון שלו? ארבע שעות, כאמור. הערב ממתין במרחק שעה אחת בלבד והגשם מתקרב. אני מוצא מוטל לא ברור, שבעליו, בכלל רופא בהכשרתו, מסכים להכניס את האופנוע לסלון ביתו. זאת הונדורס.
הארץ המפנקת: ניקרגואה
הכניסה לניקרגואה חלקה, והנסיעה לעיר גרנדה, שבחלקה הדרומי של ניקרגואה, מהירה ונוחה. ארבע שעות רכיבה, ולפני עיר ספרדית קולוניאלית יפה לא פחות מאנטיגואה.
משה קסטיאל לא בבית: קוסטה ריקה
גרנדה נמצאת שעה וחצי מהגבול עם קוסטה ריקה. ההגעה לגבול מלווה בגשם סוחף. תשלום של שני דולר מזרז את המעבר למדינה החדשה, והוא מסתיים בתוך שעה בלבד.
אני מחליט כי יהיה נחמד לנסוע למקום שנקרא "פאצ'ה מאמה", שנבנה על ידי טיוהר, ישראלי שבכלל נולד בשם משה קסטיאל. המקום מושך אליו הרבה מערביים המחפשים את עצמם, סוג של בריחה מהמציאות המערבית כפי שאנו תופסים אותה.
סיפור קצר: לפני כ-20 שנה הייתי ביפן ומכרתי תמונות. היו לי שני שותפים, ששמו של אחד מהם היה מושיק קסטיאל. הוא המשיך לטייל במזרח, ולימים טען כי חווה התגלות בפונה אצל אושו, דבר שגרם לו להתבונן בצורה חדשה על המציאות. עם משקיעים נוספים הוא רכש לפני עשר שנים 2,500 דונם אדמה בקרבת הים, והקים את פאצ'ה מאמה.
חזרה להווה: חשבתי שיהיה נחמד לבקר את משה. בתום מסע יפה אך מפרך בדרכים לא סלולות גיליתי שהגעתי לא בעונה, ומושיק נימצא בכלל ביוון לאחר גיחה לישראל. לשמחתי, חברי הקהילה הישראלית הקטנה שמתגוררת במקום אימצה אותי לשני לילות. הם לקחו אותי לבית שבנו לעצמם ממש בלב הג'ונגל. הבית פשוט ופונקציונלי ונהדר.
הוראות הגעה לצד הדרום מערבי של קוסטה ריקה, לראות קצת גולשים: לחצות שלושה גשרים קטנים, 30 קילומטר, כביש ואתה שם. נשמע קלי קלות, אבל הפתעה! הגשרים הם גשרונים ברוחב מטר, ובכלל מיועדים להולכי רגל ולרוכבי אופניים. זיעה קרה נוטפת ממצחי כשאני חוצה את שני הראשונים, אך דבר לא מכין אותי לגשר השלישי. מדובר בגשר עץ תלוי המתנדנד מעל נחל שוצף, אורכו 50 מטר. שלוש דקות ארוכות אל מול עיניהם המשתאות של המקומיים, ואני אחריו. אמאל'ה.
הכיוון: פנמה
המסע ממשיך לפנמה. הכוונה המקורית היתה לשהות יומיים בפנמה סיטי ומשם לחצות את הדריין גאפ, אזור ג'ונגלי בלתי עביר בין פנמה וקולומביה שבדרום אמריקה. טלפון קצר לגסט האוס שאחראי על המעבורת מקצר את השהות בפנמה לעשר שעות של רכיבה למעבורת. עם חציית הגשר מעל תעלת פנמה ראיתי אוניות ענק חולפות מתחתי, וראיתי את גורדי השחקים המרשימים של העיר, אך לא נכנסתי.
השיט לקולומביה - על סירה בגודל 41 רגל בלבד, כלומר גיגית - היווה פיצוי הולם. הוא עבר בארכיפלג (קבוצת איים) של 365 האיים הקריביים של סאן בלאס, פנמה, ובו חי שבט הקונה. תראו את התמונות, ותבינו הכל. להתראות בקולומביה,
יואב
צילומים: יואב דולב