«object width="466" height="660"»«param name="movie" value="http://mm.walla.co.il/archive/1189283-28.swf
"»«/param»«param name="allowFullScreen" value="true"»«/param»«param name="allowScriptAccess" value="always"»«/param»«embed src="http://mm.walla.co.il/archive/1189283-28.swf
" allowfullscreen="true" allowScriptAccess="always" width="466" height="660"»«/embed»«/object»
הכניסה למקסיקו חלקה, אך החוקים שונים: הכניסה למדינה עם אופנוע עולה 440 דולר כש-400 מהם משמשים כפיקדון, ומוחזרים לחשבון הבנק (יחד עם אישור ממוחשב) ביציאה ממנה - כלומר 40 דולר. עלות כרטיס תייר (חובה) היא 20 דולר, וביטוח צד ג' (לא חובה) הוא מינמום 110 דולר לחצי שנה. כך שלמעשה הכניסה למקסיקו עולה 60-170 דולר לאופנוע. זה בחלק הטכני.
המסע לאורכה של מקסיקו יחולק לשניים. הראשון
הוא החלק המדברי - בחה קליפורניה (Baja California), שהיא לשון ארוכה הנשלחת אל תוך האוקיינוס השקט, והשני הוא החלק העיקרי והירוק של מקסיקו - המיינלנד.
עבור אמריקאים רבים חלקה המדברי של מקסיקו וחלקים אחרים במרכז אמריקה הם מקום מפלט, בעיקר עבור אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם לצאת לגימלאות בתוך תחומי ארצות הברית. אלה מקבלים קצבת הכנסה מארצות הברית ושוכרים בית בכ-100 דולר לחודש. רובם מחזיקים בביתם עוזרת בית מקומית צעירה (בדרך כלל גם ענייה) הדואגת לכל צורכיהם, גם המיניים.
הרכיבה על פני שטחו העצום של המדבר, 2,100 קילומטר אורכו, מלווה בחשש. רוב הכבישים ברמה סבירה, אולם לא פעם בעת תיקון הכביש, הוא אינו מגורד אלא ממש נבנה מחדש, דבר הדורש מעבר לנהיגת שטח, שיכולה להימשך לאורך קילומטרים רבים - פעם רכבתי בצורה זו כ-35 ק"מ. וכך, כמעט בכל עיקול ניצב שלט לזכרו של נהג שמצא את מותו בעיקול.
הנוף בכל כיוון רווי קקטוסים מכל הסוגים והגבהים, מרחבים פשוט נפלאים ואינסופיים של קקטוסים, והבונוס - הצהוב של בחה קליפורניה מתחלף בירוק עז. נהיגת שטח כאן היא בדרך כלל ידידותית למשתמש תודות לשבילים הכבושים היטב, אך החשש מפנצ'ר גבוה מתמיד ולאחר 150 ק"מ רצופים התחושה היא שהמוח מתבשל בתוך הקסדה. מזל שמדי כמה מאות קילומטרים ניצבת תחנת דלק קטנה עם מכונה של משקאות קרים. זה כל מה שבנאדם צריך.
כעבור מחצית מהדרך אני מגיע לנווה מדבר - אגם מים קרירים ומתוקים בתוכו שוחים אלפי אלפים של דגיגים, שבתום יום רכיבה מפרך קופצים על גופך ומנקים אותך. יש כל מיני מרכזי ספא שעושים זאת ברחבי העולם, אבל פה זה בהמונים וזה בחינם.
לאחר שכנוע בעלי הגסט האוס שבמקום, הקמתי את האוהל שלי, והתכוונתי לשקוע בשינה. אבל השינה לא באה, כי קולות בס עזים עלו מחוץ לאוהל. גיששתי למצוא את פנס הראש שלי, יצאתי מהאוהל, וכמעט דרכתי על קרפדה ענקית, שנאמר לי למחר שמשקלה הוא ארבעה קילו.
סיני של האמריקאים
המשך המסע יורד לכיוון העיר לה פאס (La Paz), ועובר במקום המזכיר את סיני: חופים מדהימים זרועים חושות. המקום הזה ודומיו סגורים ועזובים. מתברר שההתרעות הבטחוניות המתקבלות בעקבות הברחות הסמים הבריחו את התיירים האמריקאים.
עוד יום רכיבה ואני בלה פאס. עם הגעתי נוחתים עלי ממטרים עזים. כעבור חצי שעת רכיבה אני מגיע לאזור הנמל כדי לרכוש כרטיסי מעבורת לי ולבן זוגי האופנוע. הכרטיס הזוגי עולה 150 דולר לכיוון העיר מאסאטלן (Mazatlan) שבפנים מדינת מקסיקו. קשירה טובה של האופנוע במעבורת, וקדימה לשיט בן 18 שעות.
נגעתי בקרקע בשעות הצהריים, המשכתי ברכיבה לכיוון דרום, ואת הלילה עשיתי באובל על חוף כפר קטן שליד כפר הדייגים הקטן סן בלאס (San Blas). למחרת המשכתי בכבישים המפותלים ובנוף המדהים לכיוון עיר בשם אמקה (Ameca) ולעיר פורטו וולרטה (Puerto Vallarta).
המסע ממשיך לכיוון מזרח כאשר הכוונה היא להגיע הכי קרוב למקסיקו סיטי אך לא להיכנס אליה. רוכב שפגשתי אמר לי שלקח לו יומיים לצאת ממקסיקו סיטי (Ciudad de Mexico) העצומה על תשעת מיליון תושביה. הכבישים במקסיקו טובים לרוב, אבל רצופים במפרים (שגרמו לי לאבד מיכל דלק חלופי של גלון אחד). מי שבונה את הבמפרים הם התושבים על דעת עצמם, ולא המדינה, וככה זה גם נראה - הבמפרים הם בגובה מדרכה. בקיצור, עירנות חשובה מאוד בכבישים הללו. ואם כבר מדברים על מקסיקנים, מדובר בעם חביב ומסביר פנים, בעיקר לתייר שאינו דובר את שפתם. רובם אף הרימו את ידם לאורך המסע לסמן לי שלום ודרך צלחה בהמשך המסע. איזה כיף.
אני עובר בעיר המקסימה וואחאקה (Oaxaca) ומשם מדרים מעט לכיוון סן קריסטובל דה לאס קאסאס (San Cristobal de las Casas) הקרה והנפלאה. סן קריסטובל תהיה העיר הגדולה האחרונה שאבלה בה במקסיקו, כי היא נמצאת על גבול גואטמלה.