«object width="466" height="660"»«param name="movie" value="http://mm.walla.co.il/archive/1189283-28.swf
"»«/param»«param name="allowFullScreen" value="true"»«/param»«param name="allowScriptAccess" value="always"»«/param»«embed src="http://mm.walla.co.il/archive/1189283-28.swf
" allowfullscreen="true" allowScriptAccess="always" width="466" height="660"»«/embed»«/object»
כשעוברים מאות מיילים ביום כשהישבן הוא חלק אינטגרלי ממושב האופנוע, זה דורש גם מעבר תפיסתי. המעבר הזה התרחש במקביל לסיום חלקו הראשון של המסע, מאלסקה דרך קנדה (יוקון עד בריטיש קולומביה) לעבר מבואת סיאטל. הכניסה לארצות הברית מסמנת את תחילתו של חלקו השני של המסע, בו אעבור את מדינות וושינגטון, אורגון וקליפורניה עד הגבול עם מקסיקו בטיחואנה.
אמריקה היא אמריקה, על חייה הנוחים והיפים (כשיש לך כסף). אך לאחר מספר ביקורים בה, אתה מקבל פרספקטיבה ומזהה כמה מחלות. העיקרית שבהן קשורה לתרבות הצריכה של האמריקאים - הם נמצאים במין אמוק קניות תמידי, ורוכשים הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים.
תופעה מדהימה הנלווית לתרבות הקניות היא האגירה. כאשר נרכשים יותר מדי חפצים, וכבר לא נמצא עבורם מקום בבית, שמים אותם ב"סטורג'" (אחסון). לדוגמה שנתקלתי בה: אדם קונה RV (קרוואן) ב-50 אלף דולר עבור חופשה של חודש בשנה, ואז מאפסן אותו ב-500 דולר לחודש עד לחופשה שבשנה הבאה. בינתיים ה-RV מאבד כ-20% מערכו בכל שנה. שאלתי מדוע לא לשכור, ואותו אדם פשוט לא הבין את שאלה, וענה שכל עוד אפשר, כלומר כרטיס האשראי מאשר את העסקה, הולכים על זה.
גם לג'ון, במקור מדרום ארצות הברית, שפגשתי בדרכי וטיילתי איתו יום אחד, יש בבית שלושה אופנועים, שתי סירות קטנות ושלוש מכוניות, כשמספר בעלי רשיון נהיגה בבית הוא שניים. ג'ון ממש לא עשיר, לחלוטין ממוצע. הוא השאיר את המשפחה מאחור ונסע לתור את החוף המערבי לחודשיים.
לקראת ערב ג'ון הציע שנתחלק בחדר כדי לחסוך בכסף. תוך זמן קצר התברר שהבחור מגדיר מחדש את המונח "נחירות רמות". את אותו לילה העברתי מחוץ לחדר באוהל. זו הזדמנות טובה לספר על הרגלי הלינה שהקניתי לעצמי. בארצות הברית זול יותר לישון בקמפינג - כעשרה דולרים ללילה, אך יש גם אתרי קמפינג יקרים - 35 דולר רק בשביל להקים אוהל ללילה. מוטלים יקרים יותר - 30-40 דולר ללילה.
למחרת רכבנו לאזור המפרצים של וושינגטון, שם מעשנים את דגי הסלמון שדגים ממש ממול. הסלמונים משריצים באלסקה, יורדים דרומה, עושים סיבוב וחוזרים לאלסקה להשריץ ולמות, בתקווה שדובים לא יאכלו אותם במעלה הנהר, שם מקום רבייתם.
את ג'ון איבדתי באחת הפניות לכיוון סיאטל, למרות שיש לו GPS. לסיאטל עצמה לא נכנסתי. יש לי שני חוקים במסע, שמלבד כמה חריגות, אני משתדל לא לעבור עליהם. הראשון: לא לרכוב בשעות החשיכה, כלומר שעה לפני החשיכה אני צריך להיות מאורגן על לינה. השני: להימנע מלהיכנס לערים גדולות. נכון שהמטרה היא לחצות את היבשת ולספוג תרבות, אך יש הרבה מאוד חוויות ותרבות גם מחוץ לערים, וזה שינוי מרענן עבור אדם עירוני.
נסיעה קצרה על כביש i5 הבהירה שנסיעה על כביש מהיר בעל חמישה נתיבים, כשכלי רכב ממש טסים עליו, היא חוויה מפחידה. החלטתי לקחת מעבורת (זולה מאוד - חמישה דולרים) שמפגישה עם כביש 101, שנחשב לאחד היפים בעולם. כביש זה מתמזג באזור קליפורניה עם כביש 1 הידוע בעיקוליו ונופיו המדהימים, אבל בעיקר בזכות העובדה שהוא חוצה את מדינת אורגון ומגיע אל יער עצי הרדווד (סקויה) הענקיים של צפון קליפורניה.
לאחר נסיעת כמה מאות קילומטרים היה ברור שאני חייב להחליף את הצמיג האחורי, שנשחק לגמרי. הגעתי לסנטה מוניקה, קליפורניה, בשבת אחר הצהריים, שזה כמו יום שישי אחר הצהריים בישראל, כלומר אף אחד כבר לא עובד. המשכתי בנסיעה קצת אבוד, כשלפתע הבחנתי ברוכב אופנוע על KLR כמו שלי רק יותר ישן. צפצפתי ושאלתי היכן ניתן לרכוש צמיג באזור. לדבריו, הוא לאחרונה רכש אופנוע ימאהה חדש, ויש לו צמיג אחורי חדש מהאריזה שהוא הזמין, אבל לא מתכוון להתקין, כך שאם אני רוצה, אני יכול לקנות ממנו בהנחה.
האופנוען הורה לי לנסוע אחריו לביתו. עשיתי זאת בחשש, שהתפוגג לגמרי לאחר שהכרתי את אדוארד, מורה לביולוגיה (אגב, בקליפורניה מורים בעלי חמש שנות ניסיון מרוויחים 60 אלף דולר בשנה), גרוש+2. אדוארד התלהב כששמע על המסע שלי, והציע למכור לי את הצמיג שרכש באינטרנט ב-75 דולר תמורת 40 דולר. ההתקנה עלתה עוד 40 דולר, אבל זה היה הדיל הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי באותן נסיבות.
בהמשך היום יצאנו לרכוב על הכביש המקביל לחוף הים, ושם צפינו במחזה מרתק - המוני ציפורים הצוללות לעבר דגים, ושולות אותם לפני שהמסכנים מספיקים לומר "מחפשים את נימו".
המסע ממשיך לכיוון סנטה ברברה שבדרום קליפורניה, עיר מלוקקת כמו גלידה נמסה. הכל בה מאוד מתוקתק ומסודר, ונראה כמו ארוז למתנה, אפילו בקנה מידה אמריקאי. המעבר בה מהיר מאוד, כי היעד האמיתי הוא מקסיקו.
עד הפעם הבאה,
יואב
צילומים: יואב דולב