פלורנס אנד מאשין מסקרנת, ליידיטרון מיותרים: סקירת פופ

פלורנס אנד דה מאשין מחפשים את הדרך בין כסף לאיכות, ליידיטרון מיותרים והקוקס חביבים, אפילו שהם לא ארקטיק מאנקיז. דפנה לוסטיג נערת מצעדים

דפנה לוסטיג
26/09/2011

The Kooks - לא ארקטיק מאנקיז, סתם חמודים

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא בתמונה: אלכס טרנר. הקוקס(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ב-2006, כש-The Kooks הוציאו את האלבום הראשון שלהם, הם הביאו למצעדים הבריטים רוח נעורים נאיבית ורגועה. מנגד, עם אנרגיה שדמתה יותר לטורנדו מאשר לרוח נעימה, עמדו הארקטיק מאנקיז. בעוד שכולם נפלו שדודים לרגלי הקופים, הקוקס היו הנגטיב הלא מאיים, והנחוץ בדרכו, לאיזון התמונה של הרוק הבריטי.

אחרי אלבום שני לא מרשים וירידה חדה במניות, הקוקס חוזרים עכשיו עם אלבום שלישי, "Junk Of The Heart", שנכתב בבית של חברים בכפר באנגליה וככה הוא נשמע - נינוח. ולמרות שאת המבקרים האנגלים, שמתקשים לקבל את אובדן השובבות המקורית של הקוקס, הווייב הבורגני ושירים שעיקרם "אני רוצה לעשות אותך שמח, תני לי לעשות אותך שמח" מוציאים מדעתם, "Junk Of The Heart" מתגלה כאלבום חביב, גם אם חסר חשיבות.

עוד בוואלה!

החידון שיסדר לך את הדייט הבא

לכתבה המלאה

בניגוד לארקטיק מאנקיז, הקוקס לא היו אף פעם להקה אינטליגנטית או חשובה. הם עשו קריירה מלהיות חמודים, וכאלה הם נשארו. "Junk Of The Heart" בוודאי אינו משנה את המצב. זה אלבום גיטרות קליל עם הרבה טקסטים שעוסקים באהבה בצורה הפשוטה ביותר, הכמעט פשטנית שלה. יש בו כמה שירים כיפים, ביניהם "Fuck The World Off", שלמרות שמו הוא דווקא שיר רומנטי, "Killing Me" שעושה חשק לשמוע את הלייטנינג סידס (זה דבר טוב) ו-"Petulia" האקוסטי.

האופנה היום נוהה אחר סינגר-סונגרייטים עם יומרה שמגיעה לשמיים ותוצאות שנוגעות בקרסול, והמקרה של הקוקס הפוך, ולכן גם ממש לא אופנתי: מה ששומעים זה מה שיש, לא יותר ולא פחות. דווקא בפשטות הזו, שהפכה נדירה בעולם של כותבים מתאמצים ונוגים בכוח, יש משהו נעים.

מי צריך את ליידיטרון?

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
סלחו לי, אבל בלי סולנית יפנית אנחנו לא מתקרבים. עטיפת "Gravity The Seducer"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

גם ליידיטרון הם להקה שהיתה פעם ביג דיל ונשכחה עם השנים. לא בטוח ש-"Gravity The Seducer", אלבומם החמישי והחדש, יחולל עבורם שינוי. אם שירי רוק הם השמלה השחורה הקטנה של המוזיקה –אף פעם לא יוצאים מהאופנה, באלקטרוניקה טרנדיות היא מילת המפתח. דווקא בגלל המיינסטרים, שחומס מהאקלטרוניקה ומכריח את היוצרים לעבור במהירות לדבר הבא, המצב של השינוי בה הוא תמידי. התזוזה קדימה הופכת את הקאמבק של ליידיטרון להרבה יותר קשה: אלבום אלקטרו-פופ הרבה יותר ישן ממה שהוא באמת.

"Gravity The Seducer" מצטיין בכל הפרמטרים שבהם הוא אמור להצטיין: הוא מלודי, קריר, אלגנטי. יש בו רגעים יפים, כמו למשל "Ritual" העשיר, אבל הוא לא מתפתח ולא הולך לשום מקום. וזה קצת מבאס, כי ליידיטרון הם להקה כל כך חמודה וחבורה מוכשרת בסך הכל. אבל אם התחושה העיקרית שמשאירים אחריהם 12 קטעים חדשים היא שליטל דרגון עושים את אותו דבר רק הרבה יותר טוב, אז אולי היה פשוט עדיף לשמוע את ליטל דרגון מלכתחילה.

פלורנס אנד דה מאשין בדרך הכלכלית הנכונה. המוזיקלית? לא בטוח

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כסף או נבחרת? פלורנס וולש(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

גם פלרונס וולש, האשה שהיא Florence And The Machine מתקשה ללכת קדימה, אבל במקרה שלה לא ממש בטוח שיש לה לאן לרוץ. "What The Water Gave Me" ו-" Shake It Out", שני שירים מתוך אלבום חדש שבדרך, לא מחדשים המון, אבל מכילים את כל האלמנטים שהופכים את פלורנס לאחת מהדמויות הדומיננטיות ביותר במוזיקה כיום.

השירים קצת אפלים ומאוד דרמטיים, זה קצת מרגש ומאוד הימנוני. השינוי המציעים השירים החדשים הוא לא באופי, אלא במינון: האיזון המושלם בין דרמה לרגש, שאפיין להיטים כמו "Raise It Up" ו-"Dog Days Are Over", השתנה. אם לשפוט על פי שני השירים הללו, עם הסאונד החדש והבומבסטי פלורנס מבקשת לכבוש יותר אצטדיונים ופחות אייפדים. זו ההחלטה הכלכלית הנבונה, אלא שעוד לא ברור אם זו גם ההחלטה המוזיקלית הנכונה. בעוד שב-"What The Water Gave Me", שנשמע כמו תפילה פאגנית המונית האיזון החדש עובד נפלא, בסינגל השני כף הבומבסטיות כורעת תחת העומס ונוגעת ברצפה. זה מציק יותר משזה יפה. האלבום המלא ייצא בנובמבר, והסקרנות כבר גואה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully