לגלוש מעל הפופיק

טראומת השלג הפרטית שלי נוסדה בגיל 6, בשלהי 1991. כמו בערב יום העצמאות, כוסתה ירושלים קצף לבן בן ליל, ושכונת גבעת שפירא צהלה ושמחה לרגל דרישת השלום הצוננת שהתקבלה מאירופה. התושבים כולם, יצאו לרחובות והטיחו בהנאה כדורי שלג האחד בשני. הח"מ, אאוטסיידרית בהתהוות, מיצתה את החוויה תוך רבע שעה באצבעות כחולות ובכי מר תחת הסדין החשמלי, מתנחמת בחפיסת נשיקולדה ונשבעת בנדר שרגלה לא תדרוך יותר לעולם בשלג. הנדר החזיק פחות מ-24 שעות. בבוקר למחרת, אמא דרשה בנחישות לתעד אותי על רקע השכונה הלבנה, למזכרת מהחוויה היפה הזו. צייתתי, אבל בתנאים שלי; הסכמתי להרחיק רק עד פתח הבניין לטובת הקודאק מומנט המבויים.

הזמן: ימינו אנו. "תתחילו לחשוב מה תכתבו לי על הגבס", הודעתי לחוג מכריי כשהתבשרתי שהוטלה עליי המשימה מקפיאת הדם, לנסוע לחופשה בת שבוע בעיירת סקי איטלקית המתכנה פאסו טונאלה. פאסו זו, כך סופר לי, ממוקמת על רצועת הברך של ארץ המגף, על רכס הדולמיטים, ומארחת מדי שנה אלפי גולשים שלא מסתפקים בפייסבוק ואשכרה הולכים על הדבר האמיתי – עם מגלשיים והכל, ולרוב חוזרים משם בחיים, פלאס קונטור מטופש ומסגיר של משקפי שמש על הפנים וצליעה קלה. בדמיוני ציירתי לי הרפתקה סוערת נוסח "כשנשיונל ג'יאוגרפיק פגש את ריקוד מושחת", רק אני והמדריך, בלתי ניתנים לעצירה, נלחמים באיתני הטבע וחוגגים את נצחוננו בנשיקה סוערת.

בתכנית: קורס גלישה למתחילים, שעתיים ביום במשך שישה ימים. הטמפרטורות הצפויות: מינוס 15 מעלות. המשימה: להסתכל לשלג בלבן של העין ולא לחטוף רגליים קרות. האמצעים: חולצות וגרביים טרמיות, גרביוני צמר, מגפי "UGG" מרופדים, מעיל פוך סגול, כובע פרווה סיבירי, כפפות סקי, כפפות עור מוזהבות לערב ופלאסק אחד, אלוהינו, בהכרח הפריט הכי שימושי למסע הצפוי לי.

פאסו קיבלה אותי בסבר פנים צונן, מכוסה ערפל כבד ו-4 מטרים של שלג. לבשתי גופייה, מעליה סריג וחולצה טרמית ומעל הכל מעיל פוך ענק. חם לי אש, כל הגוף בוער. אני מרגישה כמו ג'חנון של שבת שעומד להתלקח בתנור. מעל כל הסיפור הזה נועלים את הנעליים המכאיבות והכבדות, ומתחילים לדדות עם המגלשיים והמחליקיים בשתי הידיים. רנצו המדריך, מעין עגבניה חמומת מוח בחליפת סקי, חיכה בכניסה לאתר יחד עם עוד 20 תלמידים רועדים. מפחד, לא מקור. השיעור הוקדש לגלישה בתנוחת משולש. כלומר, על קצותיהם הקדמיים של המגלשיים להיצמד מבלי לעלות אחד על השני. כשתורי מגיע, אני מנסה ליישם את כל מה שלמדתי בבית – לרכון קדימה, לכופף ברכיים, לא להיכנס לסטרס. ברקע, אני שומעת צווחות חדר לידה: "תפתחי מאחורה, יותר גדול, עוד מאחורה, לפתוח! תירגעי, תירגעי, תירגעי. לפתוח יותר. לפתוח!". לא התרסקתי אפילו פעם אחת, אבל מסתמן שהמדריך השמנמן לא ממש מורשם. "את מדברת אנגלית? מבינה מה שאני אומר לך?". כן, רנצו, מבינה לגמרי. פשוט לא רגילה לשני מגלשיים שמולחמים לי לרגליים. בבקשה תיראה פחות כועס. בפעם האחרונה שהתפלשתי בשלג זה נגמר בבכי ונשיקולדה, זוכר?

"מאמאמיה, מה שתיתם אתמול?" נבח רנצו. היי, זו לא אשמתנו שכל מה שיש לעשות בעיירה הזו הוא לשתות! שיעור הסקי השני נפתח בתרגול זריז של תנוחת המשולש, ולאחריו אודישן מביך למשעי שחילק את התלמידים ל-2 קבוצות. כשתורי הגיע, רק כי לא היתה לו ברירה, הופניתי ימינה, לקבוצה שמנתה 4 ישראליות וילד בריטי בן 8, ששבר למחרת את הרגל. רק כשהגיע הבחור שאחרי, בעל קואורדינציה של פרה עיוורת, הבנתי את גודל ההשפלה. אני בכיתה הטיפולית, דאמיט. מכאן, העברנו שעתיים של נסיונות שווא להבין למה רנצו מתכוון כשהוא זועק "נו בלה בלה". הוא חזר על זה המון פעמים, אז כנראה שזה היה נורא חשוב, אבל אף אחד מאיתנו לא הבין מה הוא רוצה. הוא היה מאוד נסער. "את לא מבינה!". נכון, רנצו. אני באמת לא מבינה. מתי ימציאו גרסה שלך עם תרגום מובנה בעברית? אלירן גוזלן, לטיפולך.

כשהשיעור נגמר, כבר לא יכולתי לחוש אף אחת מאצבעות הרגליים שלי. ובכל זאת, לא יכולתי להרפות. זה לא יתכן שכל הילדים האירופאיים האלה פשוט יטוסו על ההר הזה כאילו הם מיישרים את הקצפת על העוגה ואני אמשיך לשקשק. המשכתי להתאמן עצמאית עוד שעה וחצי, עד שהצלחתי ליישר את העוגה ולהישאר שלמה. הקפדתי לנפנף לרנצו לשלום תוך כדי ירידה. שיראה מה זה.

התעוררתי עם גוף תפוס לגמרי וכפות ידיים נפוחות מכאבים, כאילו מישהו היכה אותי נמרצות בלום ברזל בשנתי. במפגש היומי עם רנצו התברר ש"נו בלה בלה" זה "סנואו פלה", התנוחה הרצויה לבלימה בירידה. גם הגילוי הזה לא סייע לי להפנים. אחרי שתי התרסקויות מפוארות על השלג, עם הפנים למטה ובהפרש של שתי דקות, הרגשתי כאילו הברכיים שלי עברו רילוקיישן לגב. בתום השיעור, אחרי התקף חרדה מקצועי, עם כל הסימפטומים – זיעה קרה, דפיקות לב מואצות, פיק ברכיים, בכי של ילדה בת 6 – השלמתי עם חוסר הפאסון וגררתי את עצמי מטה במורד במדרון, היישר אל הספא של מלון מירמונטי, לשטוף את עצמי מהיום הזה.

בבוקר היום החמישי השמש סוף-סוף הואילה בטובה לצאת, ולראשונה הבנתי איפה אני נמצאת. שני רכסי הרים עצומים מקיפים את פאסו טונלה, מצופים שלג כל כך לבן שזה מסנוור. נשטפתי אופטימיות. לרגע היה נדמה שסבאל'ה מחדר האוכל במלון צדק כשאמר שהיום הרביעי הוא תמיד נקודת מפנה. "בדרך כלל", הוא הכריז בביטחון, "השיעור השלישי הוא גיהנום, ופתאום בשיעור הרביעי הכל מקבל צורה". קניתי בלי פתק החלפה.

סבאל'ה לא איכזב, ואחרי השיעור המוצלח, הרגשתי מספיק ביטחון כדי לטפס על ההר עוד פעמיים. בפעם השלישית, עלינו למסלול גבוה יותר, בהמלצת בן הזוג של אחת החברות לקבוצה, שנסך בנו זחיחות. מכאן – הכל הפך למדרון תלול. הגענו לתחילת המסלול. מולנו – סיוט לבן. כאן אכן חלה נקודת מפנה, אבל לא זו שייחלתי לה. כל החבורה הצליחה להתגלגל איכשהו מטה. ואני, כמו בובה על חוטים שמופעלת על ידי חולה פרקינסון בגילופין, ניסיתי שוב ושוב להתרומם. באיזשהו שלב, כל ניסיון לקום רק החריף את המצב והברכיים שלי התעקמו בחדות. הרגשתי שעוד שנייה הפיקות שלי עפות לשמיים. באין ברירה, הלכתי על הפיתרון המתבקש – זעקות שבר. להלן, החוויה הכי מעוררת רחמים עצמיים שעברתי. מסקנה: לעולם אל תגלשו מעל הפופיק שלכם. עוד מסקנה: אני עם סקי גמרתי. למחרת, חילקתי לעצמי פתק שחרור מהשיעור ויצאתי לטייל בעיירה הסמוכה, פורטו דה לינגו.

השיעור האחרון. כמובן שגם בו עשיתי בושות. רנצו לקח אותי תחת חסותו, והתעקש להתגבר על הטראומה שלי, כשהוא גולש ברוורס ומוביל אותי יד ביד. השיעור נחתם במירוץ גלישה תחרותי, כאשר כולנו עטויים מספרים ולמרגלות המסלול עומד בחור עם טיימר ומודד זמן. בדרך, עומדים צלמים ומתעדים את הגולשים שעברו את מחנה האימונים ועכשיו מפגינים את כישורי הגלישה המפוקפקים שרכשו. אני – הפתעה, הפתעה – התרסקתי באמצע המסלול ולא הסכמתי להמשיך לרדת. בערב, התקיים טקס חלוקת המדליות. לראשונה פגשנו את רנצו ללא חליפות סקי, וגילינו שהוא בן 60. ביציאה, עמד הבחור שתיעד את הפיאסקו מהבוקר והציע את התמונות לרכישה ב-5 יורו, למזכרת. קלוז'ר או לא קלוז'ר?

הערפל הכבד ירד שוב על פאסו טונאלה ואני, עליתי על המטוס חזרה הביתה עם מסקנה אחת – יש אנשים שבנויים לחופשות סקי, ויש אותי, שבנוייה לחופשות נקודה. שכל אחד יתרכז במומחיות שלו. במטוס פגשתי שוב את כל החבורה. חלק ענדו את המדליות בגאון על החזה ודיברו כבר על החופשה הבאה, וחלק לא נדבקו בחיידק הסקי אלא דווקא בדלקת ריאות חריפה. אני, לפחות נפטרתי מפוביית הקור שלי ועשיתי לה טרייד אין עם פוביית גלישה. אולי בעוד 20 שנה אשדרג גם אותה.

*הכותבת היתה אורחת חברת סקידיל.