במאי הקולנוע בריאן דה פלמה חגג אתמול (שבת) 70. אני מנחש שמצב רוחו בזמן חגיגת יום ההולדת לא היה אופטימי במיוחד. הסרט האחרון שלו, "Redacted", הופק כבר לפני שלוש שנים וזכה מאז להפצה מוגבלת במיוחד. סרט חדש לא נראה בינתיים באופק. חוץ מזה, בניגוד לבני דורו מרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה, דה פלמה עדיין נחשב לבמאי שנוי במחלוקת ולא מספיק מכובד. אז בתור מתנת יום הולדת של מעריץ מושבע, הנה סקירה חלקית ביותר, שתנסה לפרט ולנמק למה בריאן דה פלמה הוא אחד מבמאי הקולנוע הגדולים של כל הזמנים.
דה פלמה נולד בניוארק שבניו ג'רזי, למשפחה קתולית ממוצא איטלקי. בנעוריו היה סוג של חנון, כולל זכייה ביריד מדע על מודל של מחשב שפיתח, ואף המשיך ללימודי פיזיקה באוניברסיטת קולומביה. אלא שבמהלך הלימודים נמשך דה פלמה לקולנוע, ומהר מאוד זנח את הפיזיקה לטובת אהבתו החדשה. בגיל 23 יצר במסגרת לימודיו את סרטו הארוך הראשון שלו, "מסיבת נישואין", בכיכובו של שחקן צעיר ואלמוני דאז בשם רוברט דה נירו. דה פלמה המשיך לעבוד עם דה נירו גם בשני סרטיו הבאים: "Greetings" (1968), שעליו זכה בפרס "דב הכסף" היוקרתי בפסטיבל ברלין ו"הי אמא", הידוע גם כ"מנהטן בכחול" (1970). שני הסרטים היו רדיקליים בשפה הקולנועית שלהם ובתכנים השמאלניים האנטי-ממסדיים שהכילו, והיו מושפעים מאוד מהקולנוע של ז'אן לוק גודאר.
אל תפספס
בהמשך, עזב דה פלמה את העיסוק בתכנים פוליטיים, אך המשיך לדבוק בהתעניינותו הגדולה במאפייני שפת הקולנוע ובשימוש בטכניקות ניסיוניות כמו מסך מפוצל או צילום קטעים ארוכים בסרט בשוט אחד. הוא נטש את הפוליטיקה ואת גודאר, חיפש מקור השראה חדש ומצא אותו בדמותו של אלפרד היצ'קוק. כך, דה פלמה החל להתמחות בסרטי מתח ואימה, שהתכתבו לא מעט עם הקולנוע של מורה הדרך שלו, לפעמים עד לכדי ציטוט סצנות שלמות, וספג על כך לא מעט האשמות בחקיינות. עם זאת, מי שיסתכל מקרוב סרטיו יגלה שמעולם לא העתיק מהיצ'קוק באופן ישיר אלא תמיד השתמש בו כחומר או נקודת זינוק לעיצוב עולם קולנועי שונה ומקורי לחלוטין.
בסרטים כמו "אחיות" (73'), "אובססיה" (76') ו"קארי" (76') יצר דה פלמה עולמות קולנועיים יצריים, משוחררי רסן ומיניים מאוד. זאת אולי היתה אחת הסיבות, שבגללה התייחסו אליו מבקרי הקולנוע לדה פלמה בראשית דרכו בחשדנות. שלא כמו קופולה וסקורסזה, דה פלמה עסק בז'אנרים נחותים לכאורה, ולפיכך לקח לו זמן לקבל הכרה ממסדית בכישרונו.
אל תפספס
הוליווד גילתה את דה פלמה בעקבות ההצלחה המפתיעה של "קארי", סרט מ-1976 בכיכובה של סיסי ספייסק הצעירה, ששיחקה תלמידת תיכון דחויה עם כישרון רצחני. בהמשך, ב-1983, הוא יצר עבור אולפני יוניברסל את אחת הקלאסיקות הגדולות שלו, סרט הפשע "פני צלקת" בכיכובו של אל פאצ'ינו. פאצ'ינו גילם בסרט את אחד מתפקידי המפתח שלו: טוני מונטנה, גנגסטר ממוצא קובני שמטפס לפסגת העולם התחתון של מיאמי. הסרט האלים והבוטה הזה קיבל ביקורות מעורבות, אך זכה להצלחה קופתית, ובהמשך הפך לסרט פולחן.
ב-1987 הגיע הסרט המוערך והנחשב ביותר שביים דה פלמה ביים בהוליווד: "הבלתי משוחדים", סרט פשע תקופתי על מלחמתו של הסוכן הממשלתי אליוט נס (קווין קוסטנר) בגנגסטר הידוע לשמצה אל קאפונה (רוברט דה נירו). עד היום מדובר כנראה בסרטו המכובד והמאופק ביותר של דה פלמה, שבו הקריב לרוב את סגנונו האישי לטובת טיפול מקצועי בתסריט טוב. עם זאת, דווקא בסרט הזה נמצאת אחת הסצנות המפורסמות שלו: קרב היריות במדרגות של תחנת רכבת, מחווה מבריקה לסצנה דומה מהקלאסיקה הסובייטית "אוניית הקרב פוטיומקין".
אל תפספס
למרות ההערכה שזכה לה, "הבלתי משוחדים" המאופק נראה כמעט נטע זר בפילמוגרפיה האקסצנטרית של דה פלמה. בעיניי, הסרטים ההוליוודיים היותר מעניינים שלו היו אלה שבהם לקח חומרים ז'אנריים אופייניים ופירק להם את הצורה. ב"משימה בלתי אפשרית" (1996), לדוגמא, הלהיט הקופתי הכי גדול שלו בכיכובו של טום קרוז, לקח דה פלמה את סדרת הטלוויזיה התכליתית ורווית האקשן והפך אותה לבחינה כמעט מופשטת של מרכיבי הז'אנר דרך סדרה של סצנות אקשן מענגות. דבר דומה עשה דה פלמה לז'אנר המדע הבדיוני בסרט "המשימה מאדים" (2000). הוא הפך תסריט עמוס קלישאות לפנטזיה קולנועית מלאת יופי חלומי.
למרות ההצלחות שדה פלמה ידע בהוליווד, נראה שאף פעם לא הרגיש באמת שייך לשם. הבערה הפנימית של חיפוש אמנותי אמיתי, כזה שמאפיין יותר יוצרים אירופאים, מנעה ממנו להפוך לחלק מהמערכת, לגלגל בתוך המכונה. גם אחרי שטעם מההצלחה בהוליווד, דה פלמה תמיד היה עם רגל אחת בחוץ, ואת הסרטים האישיים ביותר שלו, שהיו גם ההרפתקניים ביותר בכל הנוגע לסגנון וההעזה הצורנית, עשה במסגרת אולפנים עצמאיים. זה היה המקרה עם סרט שנחשב על ידי רבים לטוב ביותר שלו: המותחן הארוטי "לבוש לרצח", שהופק ב-1980. מייקל קיין גילם בסרט פסיכיאטר שמוצא את עצמו מעורב בפרשת רצח של מטופלת שלו על ידי מעריצה רצחנית. מדובר בסרט אלים מאוד, שטבל במיניות בוטה, וכלל שורה של סצנות וירטואוזיות ובלתי נשכחות. אגב, דמותו של פיטר, בנה של הנרצחת וחנון מחשבים מתוחכם, היתה מבוססת על דה פלמה הצעיר. אולי זה הסימן הכי מובהק לכך, ש"לבוש לרצח" היה אחד מסרטיו האישיים ביותר של הבמאי.
אחרי הכישלון הביקורתי והקופתי של המותחן "עיני נחש" (1998) עם ניקולס קייג' ובמיוחד של "המשימה מאדים", נראה שהרומן של דה פלמה עם הוליווד הגיע לסיומו. מאז, הוא משוטט בשוליים. הוא עדיין מעניין, וסרטיו האחרונים מלאים גם הם בסצנות מבריקות אבל גם מלאים בפגמים. זה היה המצב ב"פאם פטאל" עם אנטוניו בנדרס, במותחן התקופתי "דליה השחורה", שהופק על ידי החברה של הישראלים דני דימבורט ואבי לרנר, וב-"Redacted" הכמו-דוקומנטרי.
בהעדר הצלחות מובהקות בשנים האחרונות, מעמדו של דה פלמה בתעשיית הקולנוע הפך להיות נטול יציבות ומוטל בספק. כבר שלוש שנים הוא שקוע בפיתוח של מספר פרויקטים, כאשר לאף אחד מהם אין עדיין תאריך יציאה לצילומים. המסקרן שבהם אגב הוא פריקוול ל"בלתי משוחדים", שאמור לגולל את סיפור עלייתו לפסגה של אל קאפונה. במצב הדברים הנוכחי, נותר רק לקוות שבריאן דה פלמה, אחד המאסטרים האחרונים של האמנות הקולנוע, שמסוגלים לשלב בין דימויים קולנועיים מבריקים לבין היכולת לספר סיפור סוחף, יעשה עוד סרט בקרוב. כל יום שבו הוא שובת מעשייה הוא יום עצוב לאמנות הקולנוע.