מה בוער?

תחשבו על כמות הטלפונים שהיתה מציפה אתכם אם דיוויד בואי היה מפרסם את מספר הסלולר שלכם באתר הרשמי שלו. עכשיו תחשבו מה היה קורה אם המספר הזה היה הקו החם במאבק להצלת רדיו 6 של ה-BBC, שבואי התגייס למענו באתרו הרשמי, אחד האהודים בעולם מבין אתרים מסוג מזה. הרעש של מאות אלפי הצלצולים שאתם מדמיינים כרגע הוא ההד שמאבק עבור תחנת רדיו שמייצגת איכות ואמינות בין- יבשתית מסוגל לייצר. זהו רעש חוצה ז'אנרים, שעוד עלול לעשות את הבלתי ייאמן ולהניא את תאגיד הבי.בי.סי מכוונותיו לסגור את התחנה; כוונות שדי לבחון אותן בחטף (כפי שמסביר היטב שאול אדר במאמר השכן) כדי לגלות שרירות לב ותבונה מעטה.

ההתגייסות ההמונית והמגוונת הזו מעוררת השראה ותסכול בעת ובעונה אחת. ההשראה היא אלמנטרית, והיא מגיעה מאותה הרגשה מחממת לב של מלחמה למען מטרה שכל מי שאוהב מוזיקה איכותית, טרייה ואינטליגנטית, יודע שהיא צודקת. לעומת זאת, התסכול מגיע מאזור החיוג של הקו החם הזה, 972 ליתר דיוק. בבריטניה אמנים נלחמים למען תחנת רדיו, אבל מבט זריז על הסקאלה הישראלית מגלה מדבר שבצדו סגירת רדיו 6 היא אקט מרעיש כמו נשימה של זבוב. הדבר היחיד שעשוי להכשיל את המאבק בממלכה המאוחדת הוא ריבוי האופציות ההולך וגדל של האזנה ברשת. לעומת זאת, הסיכוי שנזכה להאזין בישראל לתחנת מוזיקה ערוכה באופן סביר שקול לסיכוי שנחזה בלחיצת היד ההיסטורית בין אביגדור ליברמן לבשאר אסד.

המסקנה העגומה הזו היא תוצאה של השנה האחרונה ברדיו הישראלי, שבלי לשים לב הפך בתקופת הזמן הזו לאזור אסון עבור חובבי המוזיקה האינטליגנטית: השינוי המשמעותי שעברה 88FM בתקופת המנהל יובל גנור כדי להפוך מנישה לא חשובה אחת לנישה לא חשובה אחרת; לוח השידורים הכאוטי ברשת ג', שהפך את הסלוגן "רק מוזיקה ישראלית" למטאטא שמגרש מאזינים; הזניחות של 106FM, שעבר לשדר מראשון לציון אותה מוזיקה ל-250 אנשים, ועוד עושה זאת באופן מזמין אורחים כמו שרה נתניהו; וכמובן, גלגלצ, שלו רק היתה מנצלת 20 אחוז מהכוח שלה ולא מפחדת ומהססת מול האלטרנטיבות שאין לה, היתה הופכת לתחנה סבירה, כשממילא כל עוד היא כפופה לצה"ל היא תחנה לא לגיטימית.

מצבן המוזיקלי של תחנות הרדיו בישראל הוא כל כך עגום, שגם אם איזשהו אמן היה רוצה לנהוג כדיוויד בואי, פשוט לא היה לו במי לתמוך. תעשיית הרדיו בישראל עסקה כל כך הרבה שנים ברדיפה בלתי אפשרית סביב הזנב של גלגלצ וסביב חלומות פתטיים על רדיו דיגיטלי שלא יקום שלא הבחינה כי למעשה לא נותרה בה מוזיקה, ודאי שלא מוזיקה טובה.

הסיפור הנוראי ביותר בעולם המוזיקה הישראלית של השנה האחרונה היה המקרה של רדיו תל אביב, 102FM. לירון תאני הצליח בתקופת כהונתו כמנהל התוכניות של הרדיו ליצור תחנה מצוינת, ובה סגל שדרנים בסדר הגודל של ליאון פלדמן, שרון מולדאבי, דן תורן, מיכל ישראלי ויואב קוטנר. למרות זאת, בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שהעלה את הרייטינג של התחנה, הועזב תאני כאילו שהדביק את כל עובדיה בשפעת החזירים. העזיבה הזו הזכירה בשרירותיות ובהיעדר החוכמה שלה את סערת רדיו 6 של ה-BBC, אלא שלמען תחנה כמו רדיו תל אביב אף אמן לא יקום וימחה, וזאת אף שתאני ביצע מהלך פופוליסטי (ומוטעה, לדעת החתום מעלה) של ביטול הפלייליסט.

תאני, שראה כיצד שדרנים בעלי אישיות מובדלת וצבע כמו אליקו ודידי הררי הופכים בחסות הג'ונגל של הרדיו האיזורי למעצבי דעת הקהל בתחומם, ניסה להחזיר את הכבוד האבוד של שדרן הרדיו שמבין כי "Paper Planes" של MIA הוא סיפור חשוב שמגולל בתוכו הרבה יותר משיר נטחן. לכן, אין סגירת מעגל אירונית יותר למהלך הזה מהעזיבה של קוטנר, איש המוזיקה המזוהה ביותר עם הרדיו בארץ, שנטש את התחנה לעתיד שנמצא כנראה מחוץ לסקאלה.

אפשר לטעון שבעולם קפיטליסטי, תעשיית רדיו צפופה כמו ישראל לא יכולה להתהדר בתחנה עם קו מוזיקלי איכותי למהדרין, שנמצא עם האצבע על הדופק של מה שקורה בעולם, עם שדרנים ייחודיים וגוון ישראלי מובהק. יכול להיות שבעידן שבו כל מה שאינו אלירז או מוזיקה מזרחית לא מביא רייטינג, תחנות הרדיו שנאבקות בעיוותים ההיסטוריים שנקראים גלי צה"ל וגלגלצ לא יכולות להתקיים. אבל בקצה השני של האנטנה נמצאות האוזניים שצמאות לקול שיבשר להם את המהפכה שיוצאת מצליל גיטרה, או מסימפול עתיק, או מטקסט שרק בשמיעה שנייה אפשר להבין כמה הוא מרגש. המאבק סביב סגירת רדיו 6 בבריטניה מסעיר, כי הוא מחלץ מאנשים את מה שנדמה שאבד בעידן הבלוגים והטורנטים בזמינות מיידית - את הצורך במתווכים מוזיקלים עם קול, טעם וצבע. לאנשים שחשים את הצורך הזה בישראל אין עבור מי להיאבק, ואין דבר עצוב יותר מלראות כיצד אדם שאוזנו כרויה מאזין לשקט של חוסר האונים.