היחמור הפרסי

היחמור הפרסי הוא אחד ממיני האיילים. שמו העברי נגזר מצבע פרוות הקיץ האדמדמה שלו, וכן, חמר היא מילה עברית עתיקה שפירושה יין, ומשל לצבע אדום.

בעבר היה היחמור הפרסי נפוץ במרחב שבין אירן לארץ ישראל. שמו אף נזכר במקרא ברשימת בעלי-החיים הטהורים המותרים לאכילה: "אייל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים יד ה).

היחמור ניצוד במהלך ההיסטוריה ללא רחמים. במחצית הראשונה של המאה העשרים הוא נחשב לבעל-חיים שנכחד לגמרי מן העולם. אולם בשנת 1956 התגלתה במקרה אוכלוסייה קטנה של יחמורים, כשני תריסרים במספר, שמצאו איכשהו מקלט בין העצים שצמחו בגדות הנהרות דז וקרחה, שבדרום מערב אירן. הבשורה הדהימה את אנשי שמירת הטבע בעולם, והם התגייסו להצלת היחמור מאבדון.

זוג יחמורים שנלכד באירן והועבר לגן חיות בגרמניה, היווה בסיס לגרעין רבייה בשבי. גרעין הרבייה התפתח היטב ויחמורים אלה העמידו צאצאים לרוב. בשנת 1995 שכנו בחי-בר כרמל יותר מ-150 פרטים. זה היה העדר הגדול בעולם של יחמור פרסי, והבסיס למבצע ההשבה של בעל-חיים זה לטבע, הוא אולי הסיכוי האחרון של היחמור הפרסי לשוב ולהיות חיית בר.