פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מעופפת - יומנה של דיילת

      אתם על הקרקע - היא באוויר, אנחנו תקועים בפקקים - היא על הכנף. השופינג שלכם בדיזגוף, שלה בשדרה החמישית. טור אישי חדש

      בתור דיילת, אני מוצאת את עצמי בהזיה הנקראת "ניו יורק", לפחות פעם בחודש. כמו בכל טיסה, שלפעמים מתחילה בדם, יזע ודמעות, גם מהטיסות לתפוח הגדול, אני חוזרת לבסוף עמוסת חוויות ותקועה עמוק יותר בחובות.

      אבל עד שמגיעים לחלק החוויתי, צריך לעבור את כל השלבים המוקדמים, אלה שמכניסים לי כסף לבנק, ומפגישים אותי עם סוגים שונים ומשונים של אנשים ותרבויות. אותם אלה שגורמים לי לנקות תאי שירותים בגובה 60 אלף רגל, בזמנים בהם בחילה היא גם ככה מילה נרדפת לקיום.

      ובכן, במסגרת ה"מקצוע", הגעתי לקבינת הג'מבו 747 מרוצה וחייכנית במיוחד - הוצבתי לעבוד בסיפון העליון של האווירון, מחלקת עסקים!. במקום בו לכל נוסע מושב המתכוונן עד למצב מיטה, תאורת לילה, מסך אישי, שמיכות פליז ושירות של דייל מקצועי, אני מצפה למינימום תנועה במקסימום שקט, בדרך הנוחה והבטוחה ביותר אל שמי ארה"ב - לפי כל התחזיות, הטיסה אמורה הייתה לעבור עליי בנינוחות מדהימה.

      המושבים התחילו להתמלא. 6 חרדים וביניהם זמר חסידי ידוע, 2 נשים מבוגרות עם אהבת ישראל גדולה ורצון טוב לשדך לי את אחד הנכדים שלהן, כמה אנשי עסקים רציניים עם המון פאסון ותחושה אישית שכל נקבה באזורם, משולה למזכירה האישית שלהם, אישה צעירה ורווקה שהגיעה לארץ בתקווה למצוא חתן יהודי (ומצאה את עצמה חוזרת לבד ואפילו ביקשה ממני תרגום בעברית של התחזית האסטרולוגית, תוך תקווה לגלות שם סיכוי לאהבה) והדובדבן שבקצפת: יהודי אמריקאי מבוגר וממורמר, שלעניות דעתי עלה על הטיסה עם מטרה אחת: לריב עם מישהו.

      מכיוון שאני מורגלת ביכולתי להשתמש בחיוך ענק כדי להמיס לבבות של נוסעים כעוסים, לא מרוצים, כאלה שחם או קר להם מידי, רעבים, עייפים או סתם מתרגשים, אני יכולה לומר בוודאות, האיש לא רצה שיפייסו אותו. הוא פשוט רצה לפרוק מתחים ומהי הצורה הטובה ביותר אם לא לצרוח על דיילות חינניות, אשר מתוקף תפקידן אמורות לקבל את זעקותיו בחום ובאדיבות.

      לכן ניסיתי להישאר שאננה, כאשר הוא העליב את החברה בה אני מועסקת, בטעהב שהיא "שווה לתחת", אבל הדיילת הוותיקה ממני, הודיעה לו שהדלתות עדיין פתוחות ושהוא מוזמן לרדת. מיותר לציין שהאמירה האחרונה הטביעה את החותם הסופי על המשך הטיסה.

      בחילה מתפוח גדול

      מכאן ואילך ישב ידידנו במושבו, כאשר ידיו משולבות במראה המזכיר ילד זעוף פנים, עונה בשלילה על כל הצעה שלי ובמילים אחרות: עשה ברוגז. יכולתי לראות את עיניו בורקות, כאשר הגשתי לנוסע לידו את המנה, אך הוא בשלו - לא לא לא. כך עברו להן עשר וחצי שעות של שכרון חושים, עד שהגיע הרגע בו נחתנו סוף סוף על אדמת ניו יורק, דלתות המטוס נפתח. אני חשבתי שעם היפרדי מהנוסע הזעוף, נגמר הסיוט הניו יורקי ומגיעה הנחמה:

      בשעה 23:00 הגעתי לניו יורק, בציפייה לפגוש את האיש שלי במלון, הרגע עליו פינטזתי במהלך כל הטיסה. אבל כנראה שחוקי מרפי התעקשו ללכת איתי יד ביד לאורך כל הדרך, ואני מצאתי את עצמי דופקת על דלת חדרו שעה ארוכה, עמוסה במזוודות ובעצבים הולכים וגוברים.

      כשנדמה היה שהנה חולפת לה תהילת עולם ואיתה הציפייה להיכנס איתו לאמבט ולהירגע, השכיל האיש להבין כי אישה עייפה וכועסת עומדת מאחורי הדלת. הוא התעורר, סובב את הידית, הגניב לעברי חצי חיוך ונכנס למיטה כלעומת שיצא ממנה.

      את היום למחרת העברנו בנעימים בבטלה נעימה, שכללה טיולים בעיר וצפייה רומנטית בסרט "מבצע סבתא" על גבי הלפטופ שלי. בעוד שנינו שרועים על המיטה, חיבק אותי האיש שלי ואמר לי "את מושלמת", אבל אני התעקשתי בכל זאת להוציא ממנו מה הוא חושב שלא מושלם אצלי. מעשה סדיסטי למדי.
      הוא הגדיל לעשות והתוודה בפני שלדעתו לא יזיק לי ולבטנונת שלי קצת כושר ושאולי אני צריכה לשקול קצת חיטוב. כמובן שנעלבתי עד עמקי נשמתי, אבל החלטתי להחליק לו על הווידוי המזעזע . ביום השני לקחתי אותו לאכול נקניקיה בבית הנקניקיות המפורסם בו אפילו קארי ברדשואו וחברותיה נהגו לאכול. 3 נקניקיות לאדם הספיקו בשביל לקבוע את המשך הטיול. עם תחושה מוזרה בקיבה המשכנו לשופינג מאסיבי של ג'ינסים, צעידה נעימה על המזח של אגם האדסון וביקור בסופר, לצורך קניית שישיית בירות וגלידה, שאמורים היו לשמש לנו חברה בהקרנה של "אהבה קולומביאנית".

      אבל ניו יורק רצתה אחרת ואני מצאתי את עצמי עם הראש באסלה, למשך שארית הלילה. הנקניקיות המפורסמות ששילבתי בטעות אנוש עם כוס חלב, נתנו את אותותיהן וכך הלך לו לאיבוד היום האחרון בניו יורק.

      עייפה וממורמרת, ריקה ומצומררת שכבתי במיטה כל היום. שכבתי וחשבתי. חשבתי על אהבה ומה שהיא מביאה איתה, על פשרות ועל אמת, על החלטות נכונות והימנעות מלקיחתן, על ארץ זבת חלב ודבש ועל נקניקיות לא כשרות, על האיש ששוכב לצידי ועל ליבי הנמלא אהבה עזה מלהביט בו, וחרדה גדולה מלאבד אותו.

      מסתבר שגם בניו יורק יש קשיי תקשורת, גם ברחוב ברודווי זוגות רבים במיטה, גם במנהטן בחורות לוקחות הכול ללב, גם בתפוח הגדול מקיאים את הנשמה לפעמים.

      ויולה א.