לעלות על מטוס זה לא מספיק

"אין לי כוונה להתלונן לשנייה על הנסיעה שלי לרודוס בחול המועד פסח. ההורים של האישה הזמינו אותנו לחופשה ראשונה מאז שהילדה נולדה, ואף אדם שפוי לא יסרב להצעה כזאת. טיילנו, נחנו, מילאנו מצברים. היה ממש נחמד. באמת.

אלא שזאת מילת המפתח: נחמד. לא יותר, לא פחות. האי חביב, העיר העתיקה מרשימה, המסעדות לא רעות (אף על פי שכולן מעניקות לך תחושה ראשונית של מלכודת תיירים) והכפר לינדוס ציורי, כמו שאומרים בכתבות כאלו. נקודה אחת כן הפריעה לי: ניכר היה שבלינדוס היו רק ישראלים. ולא, אין מדובר בעוד קובלנה טרחנית על הניסיון לברוח מבני עמך הרעשניים וההיתקלות המביכה בהם בניכר. הישראלים ברודוס ייצגו אותנו בכבוד. רק שנראה שלא הגיע לאי בשלהי חודש אפריל ולו תייר אחד ממדינה אחרת.

נכון, בישראל היה חופש, אבל ההסבר הזה לא מספק. כי החל מגיל מסוים אין די בנסיעה עצמה, ונדמה שהתייר הישראלי שוכח זאת בטרם הוא מוותר על מאות ואלפי דולרים בדיל האינטרנטי או אצל סוכן הנסיעות שלו.

אחרי שראית חלקים גדולים מאירופה, ביקרת בניו יורק וטיילת קצת בחוף המערבי, המושג "חו"ל" כבר פחות אטרקטיבי. המינוסים עלולים לתת פייט רציני לפלוסים. זה מתחיל בהכרח לבלות יומיים מתוך נסיעה קצרה של חמישה ימים בטרמינלים מפקיעי מחירים (מי שלא טעם לחמניה כשרה לפסח ב-30 ש' של ארקפה לא ידע זוועה מימיו), ממשיך בעיכובי המטוס על המסלול, במדריכה באוטובוס המלכודת (המוכרת לכם מהסרט "כולל העברות") שמאיימת עליך בכייסים ובתאונות כדי שתתלווה אליה לסיורים מיותרים ויקרים במשך כל הטיול ומסתיים בקיבה שמתרגלת במשך ימים אחדים ומרובי תלאות לאוכל המקומי.

אפילו הבופה במלון, שנראה מרשים ומפתה ביום הראשון, הפך ביום השלישי פוטנציאל לצרבת עצבנית. שלא לדבר על מזג האוויר, שלא איפשר כניסה לים – האטרקציה העיקרית של רודוס.

כך שאין פלא שאחד הישראלים התלונן לחברו בשיחת טלפון: "אני ברודוס. אי די מעפאן". לא, הוא ממש לא מעפאן, אבל הישראלי שנוסע לחו"ל מצפה לראות זיקוקים. הפיתרון היחידי לשדרוג החופשה הוא בררנות, תכונה שלא מאפיינת את התייר המקומי. בהתאם ליכולת הכלכליות, יש לסמן יעדים אטרקטיביים במיוחד, לא לקפוץ על כל דיל ולהבין שעצם העלייה על המטוס לא תגרום לנו ליהנות מהטיול. אבל, כאמור, אני לא מתלונן לשנייה".