פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הצעת הגשה

      חברו את הגיטרה למגבר ותכינו את מכשירי הדי.וי.די - גיא שמי עם ארבע המלצות על ביוגרפיות מוזיקליות דמיוניות

      אני אולי לא אובייקטיבי, אבל לדעתי אין על רוקסטארים. כוכב הקולנוע הוא אולי עשיר יותר, מוכר יותר ובעל השפעה עולמית גדולה יותר, אך למוזיקאי יש מוניטין רחוב, אמינות וצד אפל. הוא מתמודד פחות טוב עם ההצלחה שלו, תמים יותר, מסומם יותר, מיוסר יותר והכוונה שלו היא שלו, ולא, נניח, של תסריטאי או במאי שהפכו אותו לכלי קיבול למסרים שהם עצמם חפצים להנחיל לעולם. אולי מתוך מבט על הדשא של השכן ואולי מתוך רצון לשקף אמת אוניברסלית, נראה שגם במאים ותסריטאים חוזרים שוב ושוב אל המוזיקאי המצליח; אולי כי הם חושבים שהסיפור שלו צריך להישמע ואולי משום שהם עצמם מעריצים אותו ובסתר היו רוצים להיות כמוהו. בכל מקרה, גם הסיפור שהם מספרים הוא לא תמיד מחמיא או מחניף, את התוצאה בדרך כלל נחמד לראות.
      תת-הז'אנר של "עלייתו ונפילתו של" (ע"ע הקליפ של תום פטי ל"Into the Great Wide Open" עם ג'וני דפ) הוא הביוגרפיה המוזיקלית הבדויה.

      פעמים רבות הבדיון מפלרטט בגסות עם המציאות המוכרת, אולם מקפיד לשמור על ריחוק ולהמציא פרטים שיעשירו את הסיפור. גאס ואן סנט עשה את זה ב-"Last Days", שלקח כנקודת מוצא את ימיו האחרונים של קורט קוביין; קמרון קרואו עשה את זה ב"כמעט מפורסמים", ואחרי "וולוט גולדמיין" של טוד היינס – "האזרח קיין" פוגש את איגי ובואי - הגיע אלינו מבית היוצר שלו "אני לא שם", ביוגרפיה מוזיקלית דמיוניות שמפרקת לגורמים את בוב דילן. משום כך, בחרנו הפעם ב"הצעת הגשה" להתייחס לסיפורים המוזיקליים שאולי סופרו, על-אף שלא באמת קרו. צאו מתוך הנחה ש"ספיינל טאפ" הוא עדיין הכי טוב.

      מתוק ומרושע

      מלבד היותו סרסור כושל, פריק של רכבות וצייד עכברושים נלהב, אמט ריי (שון פן) הוא גיטריסט מוצלח מאוד בנוף הג'אזי של שנות השלושים בניו יורק, בסרטו של וודי אלן. מוצלח מאוד, אך ספוג רגשי נחיתות, כמו סליירי למוצארט, מול ג'אנגו ריינהארט (הקשר ההיסטורי שמעגן את הסיפור במציאות). פרט ללא מעט קטעי מוזיקה (שעשויים טוב - לא עניין של מה בכך), פן מספק כאן תפקיד של גיטריסט מפונק, אנוכי, שתיין, רע מזג ועל גבול הפיגור (אותו הוא כמובן מגלם במצוינות האופיינית לו), אך אלו הם דווקא דרך קטעי הראיונות א-לה "זליג" (אחד המרואיינים הוא וודי אלן בתפקיד עצמו), שגורמים לנו להבין החלק ה"מתוק" בכותרת הסרט. בפעם היחידה שיצא לאמט לראות את ריינהארט, המעמד יהיה כה רם, שהוא תרתי משמע, לא יעמוד בו.

      אמריקן פופ

      "אמריקן פופ" מגולל את סיפורם של ארבעה דורות במשפחה רוסית-יהודית (הבמאי ראלף באקשי אגב, נולד בפלסטינה ב-1938), שמקבילים - ככל שהזמן מתקדם - להתפתחות המוזיקה הפופולרית בארה"ב.

      בין היתר אנו זוכים לראות ייצוג של מוזיקה קלאסית-מודרנית, ג'אז (מלחמת העולם השנייה), רוקנ'רול (שנות החמישים) פסיכדליה (סוף שנות השישים) ולבסוף ניו-ווייב (ההתפתחות נעצרת לצערנו ב-1981, שנת ההפקה של הסרט), בתוך סרט שהוא בעיקר פסיכדלי מאוד. הדבר היחיד שהוא יותר מפסיכדלי, זה מדכא, אך היות והוא עשוי בשיטת "באקשי" (צילום השחקנים ואז ציור עליהם), הקטע הקצר מתוך ההופעה של הנדריקס (שאם היה מעט יותר ארוך, וודאי היה היום מתפקד כבר כקליפ רשמי) שווה את כל המלנכוליה שעוטפת אותו. אני בכל מקרה ממליץ גם על המסביב.

      קרוסרודס (1986)

      למרות ש"קרוסרודס" עם בריטני ספירס היה מתאים גם הוא למדור זה, סרטו של וולטר היל ("48 שעות") עוסק במוזיקה שונה לגמרי ולא פעם הוגדר כ"ילד הקארטה של הבלוז" (בשל כיכובו של ראלף מאצ'יו, ילד הקארטה האהוב). יוג'ין (מאצ'יו) פורט יפה יצירות של שופן על הגיטרה הקלאסית, אולם דווקא סלייד המתכת של הבלוז הוא זה שגולש אל מיתרי לבו. ווילי "בליינד דוג" בראון הוא נגן מפוחית כושי וזקן, שרואה ביוג'ין הזדמנות לברוח מבית האבות בו הוא כלוא, דרך אי אילו סיפורים על הגיטריסט רוברט ג'ונסון, העסקה ההיא שלו עם השטן ואיפה היום אפשר לעשות עסקה כזאת. עד סופו של הסרט יספיק יוג'ין לחתום את שמו על נייר מהגיהנום ואף נקבל דו קרב גיטריסטים גורלי, רק שבמקרה הזה מלך האופל השיג את סטיב וואי שילחם עבורו. אגב, נגינת הסלייד המצוינת של יוג'ין שמלווה את הסרט (בעיקר בשוטים הסגורים) היא של ריי קודר (מי שיצר את הפסקול של "פאריז, טקסס" והגה יחד עם וים ונדרס את "בואנה ויסטה קלאב").

      משב רוח מוזיקלי

      התחייבתי בפתיחה שלא ניגע ב"ספיינל טאפ" – באמת שאין צורך להזכיר אותו שוב (מה עוד פעם נזכיר את הבדיחה על המגברים עפ כפתור הווליום שמגיע ל-11?) – ברם, אותו סרט פולחן של רוב ריינר היווה את נקודת המפנה בחייו של השחקן (ולימים במאי) כריסטופר גסט (נייג'ל טופנל, גיטרה מובילה). בעזרת אנסמבל חברים קבוע הוא שכלל את הסגנון המוקומנטארי של "ספיינל טאפ" (גאסט, הארי שירר, מייקל מקיאן – להלן ספיינל טאפ - כתבו יחד עם ריינר את הסרט) והביא לנו את הטרילוגיה המופלאה שהחלה ב"מחכים לגופמן", המשיכה עם "כוכב התערוכה" והסתיימה בגאון עם "משב רוח מוזיקלי" ("והזוכה הוא...", הסרט הרביעי של אותו צוות כבר לא מבצע פרפרזה על דוקומנטציה). "משב רוח מוזיקלי" מתחיל ביום שבו אירווין סטיינבלום, מפיק הפולק הניו-יורקי היהודי האגדי, נפטר במפתיע.

      לשם כך נאספות שלוש להקות פולק מפורקות שהיו בנות טיפוחיו של סטיינבלום, בכדי להרים לכבודו קונצרט מחווה. בניגוד לדוגמאות הקודמות, ב"משב רוח מוזיקלי" אין שום זיקה למציאות, מה שאומר שכל המוזיקה היא מקורית לגמרי והדמויות מופרכות לחלוטין. אחת הלהקות, "The Folksmen", מורכבת מחברי ספיינל טאפ (גאסט, מקיאן ושירר) רק זקנים יותר, אמריקאים יותר ומנגנים על כלים אקוסטיים. בעבר, אגב, היו שמועות ששתי הלהקות הללו חיממו אחת את השניה בסיבובי הופעות.