עבודה עונתית

הקיץ מביא אתו חום, לחות, ילדים בחופשה וחיפוש מתמיד אחר חלל ממוזג. בעבור כמה יזמים זריזים העונה הלוהטת היא גם כר פורה לפעילות מכניסה, שמתחילה עם החמסין הראשון ומסתיימת לקראת היורה. העבודה העונתית מחייבת אותם לעבוד מסביב לשעון כדי לספק את מאווייו של עם ישראל הרותח, אבל יש גם בשורה טובה: כמו אצל הדובים, חודשי החורף מוקדשים למנוחה רוגעת.

ברגעים אלה ממש נפתחת בלב גבעתיים חנות גלידה מסוג אחר. הורים וילדים שיבואו להתקרר בעזרת הקינוח האיטלקי, שעליו מופקד הקונדיטור רן וילסון, יוכלו להתרווח על הכיסאות הפזורים בחלל הקטן ולדפדף באחד ממאות הספרים המסודרים על המדפים שעל הקירות.

"תמיד ראיתי את עצמי מתעסק באוכל ועוד משהו", מספר וילסון, 31, שבתפקידו האחרון ניהל את המטבח של בית הקפה נונה בתל אביב. "אחרי הצבא עבדתי שנתיים ברשת ספרים שעסקה בספרים משומשים ושם נדבקתי בחיידק. יש משהו קסום במפגש של מבוגר עם ספר שקרא בילדותו, ספר קלאסי שהוא רוצה להעניק גם לילדיו".

אחרי שנים שבהן עבד ב"מקומות של אחרים" החליט וילסון לצאת לעצמאות ולפתוח מקום שיעניק חוויית קנייה שונה. "אם אפשר למכור ספרים למבוגרים בבית קפה, מדוע לא למכור ספרי ילדים בגלידריה?" חשב לעצמו - ועשה.

המיזם, שקיבל את שם ספר הילדים הוותיק "מקס ומוריץ", דרש מימון. וילסון העריך שהוא זקוק ל-150 אלף שקל לפחות וניגש לבנק. "זו היתה עבודה קשה", הוא מספר בחיוך. "המנהלת לא השתכנעה בקלות ללכת אתי, אבל בסופו של דבר גם היא נדלקה על הרעיון והבנק נתן הלוואה". על-פי התוכנית העסקית צפויה לווילסון שנה ראשונה של עבודה מפרכת ואחריה הוא אמור להתחיל להרוויח.

אתה לא חושש שידיים קטנות ודביקות ידפדפו במאות הספרים וילכלכו אותם?

"במקס ומוריץ יש שלוש קטגוריות. הקטגוריה הראשונה היא 'ספריית הבית', שם יש ספרי ילדים מודרניים וקלאסיים שיהיו מנוילנים היטב, וברור לי שהבלאי שלהם יהיה גבוה. הקטגוריה השנייה היא ספרים חדשים, שיעמדו למכירה ושם יידרשו הקונים והוריהם להיזהר קצת יותר. הקטגוריה השלישית היא ספרי ילדים קלאסיים ונדירים, כמו ספרים של נחום גוטמן, שיעמדו על מדפים נפרדים ויהיו כמובן גם יקרים יותר. בנוסף, אם קונה בכל גיל יבקש ספר שלא נמצא בחנות, אשמח לאתר אותו בשבילו".

והמחירים?

"ממוצעים. גם של הגלידה וגם של הספרים".

את מקום מושבה של מקס ומוריץ קבע וילסון התל-תביבי בגבעתיים. "בתל אביב צריך הון הרבה יותר גדול כדי להקים מיזם שכזה", הוא מסביר. "מחירי השכירות גבוהים מאוד וגם העיצוב יקר, כי חייבים לבלוט בתוך המון העסקים האחרים.

"אם הייתי פותח מיזם שכזה ברחוב באזל בתל אביב הוא היה נהפך לאופנתי מאוד, אך לא ברור אם הטרנד היה מאריך ימים. אחרי מחשבה ארוכה החלטתי ללכת על מקום קצת יותר זול ולבחון אם הקונצפט מחזיק מעמד. אני מקווה שאחרי שנצליח בגבעתיים נוכל לשכפל את הרעיון גם במקומות אחרים".

ומה יקרה בחורף?

"אני מניח שהספרים הם עוגן שימשוך אנשים לחנות גם בחורף. מלבד הגלידות אציע במקס ומוריץ גם קינוחים, שהם המומחיות שלי, ואת כל סוגי הקפה. בנוסף, הסטטיסטיקה מוכיחה שיותר ויותר אנשים אוכלים גלידות גם בחורף כי הגלידות האיטלקיות מוגשות בטמפרטורות גבוהות מהגלידות המוכרות לנו, ולא עושות כואב בשיניים".

ובעתיד?

"יהיו פה המון אירועים שקשורים לספרי ילדים, והתייחסות כללית שונה לספרים שירכשו פה. למשל, ילד יוכל להקדיש את הספר לעצמו לפני שהוא הולך אתו הביתה. תחשבי איזה כיף זה לתת לעצמך מתנה, גם אם זה מהכסף של אמא, וכמה נעים למצוא ספר שהקדשת לעצמך הרבה שנים אחרי שקנו לך אותו".

באמצע שנות ה-80 מצא לעצמו עם ישראל תחביב מסוכן: שיט אבובים. קיבוצניקים וחניכי תנועות נוער היו מגיעים לירדן, מתיישבים על פנימיות מנופחות וזורמים להנאתם במים הקרים. ראו זאת יזמים באזור והחליטו לעלות על הגל. גיא ירמק, 35, ממושב בית הלל היה אחד מהם. יחד עם שני חברים הקים עסק להשכרת אבובים מנופחים. "מהר מאוד התברר שהכיף הזה הוא עסק מסוכן", מספר ירמק. "היו פציעות ואפילו מקרי טביעה. כמו אחרים שהקימו עסקים כאלה, התחלנו לחפש כלי שיט אלטרנטיבי - וקייאקים היו הפתרון".

בעוד ירמק וחבריו נכנסים לאטם לעסק, היה קיבוץ כפר בלום עמוק בתוך המים. בהשקעה ראשונית של עשרות אלפי דולרים ייבאו בקיבוץ קייאקים זוגיים מהמזרח הרחוק והשכירו אותם למבקשים. לשמחתם, בתחילת שנות ה-90 התרבו הצימרים בגליל ומספר המבקרים גדל והלך.

"התחרות אתם היתה קשה", מספר ירמק. "בשלב מסוים החלטנו שאין סיבה להמשיך להתנפל זה על גרונו של זה והתמזגנו לגוף תפעולי ושירותי אחד". כיום משמש ירמק מנכ"ל משותף של קייאקי כפר בלום ובית הלל. מנשה אבין הוא המנכ"ל הנוסף. השניים מרוצים מהקשר עם הקיבוץ המופרט, ומגדירים אותו "קשר נוח".

לקראת סוף שנות ה-90 הבינו אנשי חברת השיט כי הלקוח הישראלי מבקש סל שירותים רחב בהרבה, ומוכן גם לשלם בעבורו. כיום מציע העסק גם פארק חבלים אתגרי, אתר קמפינג ושירותי הסעדה לקבוצות.

האתר פתוח מפסח עד סוכות, מעסיק 140 איש ועוד שמונה עובדים קבועים, וקולט בשבעה חודשים 230 אלף שייטים. 90% מהמבקרים הם ישראלים והיתר הם בעיקר תיירים שמגיעים בקבוצות מאורגנות, למשל כחלק מפרויקט תגלית. העונה החמה היא כמובן החופש הגדול.

"הפריצה הגדולה החלה עם הנסיגה מלבנון", אומר ירמק. "בין 2000 ל-2004 קפצו המחזורים פי שניים ויותר בכל שנה, והאתר החל להראות רווח. מאז 2005 אנו חווים גידול של 15% במחזור השנתי והיד עוד נטויה". עד היום הושקעו במקום כ-4 מיליון דולר. בשנים האחרונות הוא מגלגל 11 מיליון שקל בשנה ומאז 2000 הוא גם רווחי.

יש ימים שבהם ההתנפלות על האתר גדולה. זה קשה למפעילים - וגם למטיילים.

אבין: "נכון. בימי השיא עוברים פה 4,000 איש ואנחנו יודעים שהישראלי יודע לדרוש ולהתלונן. למזלנו מדובר במוצר שמתקן בעצמו את הרושם. המבקר יכול לכעוס על ההמתנה הארוכה בתור או על המחיר שנדמה לו כגבוה, אבל ברגע שהוא מגיע למים וחוטף את השפריץ הראשון הוא מחייך ושוכח הכל. בשנה הבאה הוא גם ירצה לחזור כי החוויה שהוא מקבל פשוט נהדרת".

באזור הקטן שבו אתם פועלים קיימים עוד חמישה מתחרים. מה עושים כדי לשמור על שורת הרווח?

ירמק: "התחרות אכן גדולה, ולכן אנחנו משקיעים הרבה מאוד בשיווק ויחסי ציבור מצד אחד ובבידול מצד שני. לכל אחד מהאתרים יש עוד משהו, כמו צימרים או מסעדה. השירותים הנוספים שאנחנו נותנים יוצרים את הייחוד שגורם לאנשים לבוא דווקא לכאן. בעתיד אנחנו מתכננים להרחיב את סל מוצרי השיט ולהוסיף מפלים כדי להעלות את רמת האקסטרים במסלולים מסוימים".

למה אין פעילות בחורף?

אבין: "ניסינו להחדיר גם מוצרי חורף, כמו רפטינג, אבל נתקלנו בבעיה תפעולית ובבעיה פסיכולוגית. הישראלי לא יעשה את מה שעושים באירופה וארה"ב וייכנס בחורף למים הקפואים. שיט בישראל הולך יפה עם ימי שמש חמים. המשוגעים לדבר שהגיעו לא הצדיקו את פתיחת האתר. את חודשי החורף אנחנו מנצלים לעבודות תחזוקה ושיווק".

מדובר בפעילות שעלולה להיות מסוכנת. איך מתמודדים עם המתח לאורך זמן?

אבין: "אנחנו נוקטים בכל אמצעי הבטיחות האפשריים: אם יש זרימה חזקה מדי מפסיקים את העבודה גם אם מפסידים, קונים פוליסות ביטוח ומשלמים שליש מהמחזור לעובדים, כדי להוסיף עוד ועוד מדריכים שימנעו בעיות. ודבר נוסף: אנחנו מזדקנים מהר".

וביום שאחרי הסגירה?

ירמק: "אני מסתכל על המספרים, ואם היתה שנה טובה מדובר בהקלה גדולה. השמחה נובעת גם משורת הרווח, גם מהעובדה שהכל עבר בשלום וגם מהחופש הנפלא שמחכה מעבר לפינה".

באחד מימי ינואר 1869 פילח חרטומה החד של סירה את מימיו השקטים של נהר הירדן. על דפנותיה היה כתוב "רוב רוי" ובתוכה ישב אחד המפורסמים בחוקרי ארץ ישראל, הסקוטי ג'ון מקגריגור.

"בשום מקום לא יכולתי לתחוב את חרטומה של 'רוב רוי' ולו כדי שלוש רגליים בלבד לתוך הסבך הצפוף של היער הצף הנפלא הזה", כתב החוקר ולא הפסיק להתרגש גם אחרי שנשבה על ידי שבט בדואי בביצת החולה ונחלץ ממנו בעור שיניו. התוצאה: סדרת מפות וספר שבו מציע מקגריגור הצעה מהפכנית: לייבש את ביצת החולה.

את הסיפור המרתק הזה החליטו בני הזוג מעיין וגיא אלון לשמר ולהעמיק. "לפני 13 שנה חזרנו מחו"ל", מספרת מעיין. "אני התחלתי ללמוד וגיא החליט שהוא רוצה לפתוח עסק עצמאי. חבר סיפר לנו כי הבעלים של חברת רפטינג הביא לישראל סירות קאנו, אבל הן נשברו במים הסוערים של הירדן העליון. החלטנו להשקיע כמה עשרות אלפי שקלים, לקנות אותן ממנו ולהקים אתר שיט שונה".

בניגוד לאתרי האקסטרים, שמוציאים לחמם מהאזורים היותר שוצפים של הירדן, החליטו בני הזוג אלון לנצל דווקא את האזור הרחב והשקט ביותר, שם זורם הנהר לאטו בין מאות עצי אקליפטוס נישאים. שני דונם ליד אתר הטבילה "ירדנית" הוחכרו מקיבוץ כנרת והיזמים, שהיו כבר בעלי שטח ריק ועשרים סירות קאנו, היו צריכים להחליט מה יהיה אופי המקום.

"התלבטנו", מספרת מעיין. "קראנו למקום 'רוב רוי' כדי להשיב עטרה היסטורית ליושנה וחשבנו שהשם מכתיב סביבה סקוטית. אבל מה לנו ולפאבים, לחמת חלילים ולחצאיות משובצות? החלטנו שהמקום הטבעי והיפה הזה יישא אופי אינדיאני".

כיום פזורים ברחבי המתחם, שפועל בין מארס לנובמבר, מוטיבים אינדיאניים כמו טיפי גדול, טוטמים עשויים מחומרים ממוחזרים, לוכדי חלומות, פסלים ומדורות. בימי השבוע מגיעים למקום בתי ספר, קבוצות מאורגנות וארגונים העורכים פעילות גיבוש וסדנאות מנהלים. בסוף השבוע מגיעים למקום צעירים ומשפחות לשיט רגוע, קפיצות טרזן למים, טיולי ג'יפים ופעילויות יצירה.

עד היום השקיעו במקום בני הזוג אלון כ-400 אלף שקל. "מעולם לא קפצנו מעל הפופיק", הם אומרים. "מעולם לא לקחנו הלוואות והשתמשנו רק במה שהיה. חלק גדול מהרווחים הושקעו בחזרה במתחם, ואם לא הרווחנו גם לא הוצאנו. השליטה שלנו בהוצאות וההכנסות מלאה".

מתברר שהמדיניות השמרנית משתלמת. העסק הקיצי החזיר את ההשקעה ונהפך לרווחי החל משנתו הראשונה. בינתיים נולדו לזוג אלון ארבעה ילדים, כולם נמצאים עם הוריהם ברוב רוי שעות רבות ורואים בו בית שני. ביתם הראשון נמצא בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד הסמוך. ברוב רוי שבעה עובדים קבועים ובימים עסוקים במיוחד עולה מספרם ל-11.

איך מצליחים לנהל עסק שעליו בנויה פרנסת המשפחה כששליש מהשנה לא עובדים?

מעיין: "ברור שאם העסק היה עובד כל השנה היינו מרוויחים יותר, אבל בחודשי העבודה אנחנו מרוויחים מספיק כדי לעבור את החורף. למזלנו אנחנו מקום ייחודי, אין סירות קאנו בשום מקום אחר בישראל. אנחנו גם לא משתתפים בתחרות המטורפת שיש על הירדן העליון, מכיוון שאופי השיט והפעילות אצלנו שונה. אחרי חודשי עבודה מאומצת, שכוללת לעתים שבעה ימי עבודה בשבוע, אנחנו שמחים שמגיע החורף. אז צריך אמנם קצת לשפץ ולחשוב על העונה הבאה, אבל אפשר גם לנוח, לטייל בעולם או פשוט לבלות ביחד".